אתמול התפרסם הדו"ח השנתי של היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות. בתקשורת נמסר כי 37% מהתלונות הן מקרב יוצאי אתיופיה; 26% מקרב ערביי ישאל; 5% מקרב האוכלוסייה החרדית; 3% מזרחיים; ו-3% מהקהילה הגאה. 

הנתונים הללו מחזירים אותי לפרשת הנדל מהעבר הקרוב. תחילה תזכורת קצרה. לפני מספר שבועות הרוחות געשו לאחר שבראיון לעיתון הארץ אמר חבר הכנסת יועז הנדל את הדברים הבאים: "יש מי שהגיעו לכאן עם מנטליות של קונצרט בווינה ויש שהגיעו עם מנטליות של דרבוקות". הנדל לא עצר כאן והוסיף, "אני חושב שהתרבות הערבית מסביבנו היא הג'ונגל". התגובות לדברים האלו לא אחרו לבוא והן היו נוקבות. מאמרים פובליציסטיים התייחסו לדבריו וכמובן גם חברי כנסת מכל קצוות המפה. הליכוד, למשל, הגדיר את הנדל "הגרבוז של 2020". חבת הכנסת עופר שלח הגדיר את דבריו "התבטאות אומללה, שטוב היה לולא נאמרה" וחבר הכנסת אחמד טיבי כינה אותו גזען לבן נגד ערבים ומזרחיים כאחד (וואלה, 8 בפברואר, 2010). דבריו של הנדל הם כמובן לא ראויים, אולם אני בוחר לראות בהם לא את גזענותו של הדובר אלא את צרות האופק החברתית והבינאישית שלו.

אבל כדי שלא נהפוך את הדיון ביועז הנדל האיש לעיקר אציין שאני רואה בכל אדם שמביע עמדות מפחיתות כלפי אחרים צר אופקים במובן החברתי והבינאישי. כפי שמראה הדו"ח של היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות, הנדל שמחלק את החברה הישראלית לבעלי מנטליות של קונצרט בווינה ולבעלי מנטליות של דרבוקות הוא רק דוגמא אחת. אפשר להוסיף לכאן אנשי משטרה שרואים בכל ילד אתיופי פושע בפוטנציה (מה שמוגדר במושג המכובס במושג "שיטור יתר"), את מפיצי הבדיחות העדתיות הבוטות וכמובן את המנהיגות המובילה בישראל שמדברת על הקמת ממשלה יהודית במציאות שבה 20% מאזרחי המדינה הם לא יהודים.

למה צרות אופק ולא גזענות?

ראשית, משום שהמושג גזענות נושא אופי עמוק, כאילו כוליותו (מחשבותיו רגשותיו ועוד) של האדם שהמילה הזו מופנית אליו היא גזענית וזה כמובן לא תמיד נכון. כסוציולוג אני לא מאמין ברעיונות מסוג זה וגם לא רוצה לקחת חלק בקידום שלהם. אני מאמין שבאנשים יש גרעין שלא מקבל בקלות את השונה אבל אנשים יכולים להשתנות. שנית, מה התכלית בהגדרת אחרים כגזענים? התייחסות כל כך נוקבת לאנשים ולתכונותיהם הפנימיות לא מקדמת שיתוף פעולה ובטח שלא דו קיום תוך קהילתי ועם קהילות אחרות. סביה שלישית, קשורה לסיבה השנייה. האשמת אנשים כגזענים מקשה על תהליכים של למידה ושינוי משום שהשימוש במושג גזען מופנית בדרך כלל לאדם עצמו, לתכונותיו הפנימיות, כאילו הגזענות היא טבע שני שלו. האשמה בצרות אופק מתייחסת לתפישת עולם ולכן לדבר שאפשר לשנות בתהליכים של למידה.

• עוד חברה מצטרפת לטרנד נגד האפליה: הפעם זו פיוניר
• אורית סטרוק מבקשת מאורי לוין מנכ"ל דיסקונט הלוואה - היא תקבל?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

איך צרות האופק הזו קשורה לאינטליגנציה?

אני בטוח שיש הטוענים שאני לא יכול לייחס לאדם משכיל כמו יועז הנדל צרות אופק. האיש מחזיק בדוקטורט בהיסטוריה, היה ראש מערך ההסברה הלאומית במשרד ראש הממשלה ושפתו הכתובה והמדוברת קולחת. אין לי וויכוח עם הטענות האלו. גם לי הוא נראה רחב אופקים מבחינה אינטלקטואלית אבל מבחינה חברתית ובינאישית אני רואה בו צר אופקים.

על מנת להבין טוב יותר את ההבחנה שאני עושה כאן בין יכולת אינטלקטואלית לצרות אופק, בואו נלך לרגע לרעיון ה"אינטליגנציות המרובות" של הרווארד גרדנר. כפי שרבים בוודאי יודעים, בדיון על מושג האינטליגנציות המרובות גרדנר שבר את התפישה המסורתית אודות האינטליגנציה האנושית כשטען שהתבוננות על המחשבה האנושית צריכה להיות מורכבת יותר מזו שהוצעה עד אז על ידי המחקר הקוגניטיבי. לדבריו, המחקר הקוגניטיבי רידד את מושג האינטליגנציה ליכולות לשוניות ולוגיות ולשכל האנושי; אותו שכל שנמדד על ידי מנת משכל (או ה- IQ) שמתמקדת במידת פיקחותם של אנשים ובכושרם ללמוד, לפתור בעיות ולערוך חישובים אנליטיים.

מה שגרדנר אומר לנו בעצם הוא שהאדם הוא ייצור מורכב שניחן בכישרונות רבים ומגוונים הרבה יותר מאשר שיכלו ולכן הוא צריך להימדד בצורה פלורליסטית יותר ועל פני מספר רב של מישורים. לשם כך, גרדנר פיתח מערך של שבע אינטליגנציות שלטענתו יש לבחון על פיהם את האינטליגנציה של אנשים. בין האינטליגנציות הללו הוא כולל, למשל, את "האינטליגנציה המוזיקלית" שקשורה לחלקים במוח האנושי שמסוגלים לקלוט וליצור מוזיקה; "האינטליגנציה התוך-אישית" שמאפשרת לאנשים להבין את עצמם ולשפר את יכולותיהם האישיות; ולעניינינו, "האינטליגנציה הבינאישית" שעיקרה רגישות חברתית, גישה א-שיפוטית, ויכולת להבין אחרים ו"לעבוד איתם".

• הסכמי אברהם שמו את קזחסטן על המפה - היעד הבא של הישראלים
• האם ראש המוסד קיבל טובות הנאה מטייקון ולמה המשטרה לא חקרה?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• יותר מ-1,500 הייטקיסטים ישראליים הצטרפו למועדון המיליונרים...

איך כל זה קשור לצרות אופק? זה קשור משום שבדומה למושג האינטליגנציה אצל גרדנר גם המושג צרות/רחבות מתייחס לאנשים כבעלי יכולות אישיות שאינן מסתכמות במונחים אינטלקטואליים של שכל וידע בלבד. ובאופן ספציפי, כמו שיש אנשים שהאינטליגנציה האינטלקטואלית שלהם, ה-IQ שלהם, היא גבוהה אולם האינטליגנציה הבינאישית שלהם היא נמוכה (הם לא רגישים חברתית ושיפוטיים), כך יש אנשים רחבי אופק מבחינה אינטלקטואלית, אולם צרי אופק מבחינה בינאישית-- למרות הידע הרחב שלהם, הם מתקשים להבחין בהבדלים בין אנשים, במניעים ובכוונות שלהם מבלי להעניק להם תווית של מינוס או פלוס, או מבלי ליחס להם תכונה נעלה או תכונה נחותה. למשל, הבחנה בין בעלי מנטליות של קונצרט בווינה לבעלי מנטליות של דרבוקות.

בעצם, אלו שאני רואה בהם צרי אופק כבולים בסד דיכוטומי שמחלק את העולם לטובים יותר ולטובים פחות, לאניני טעם ולחסרי טעם או ליושבי ג'ונגל וליושבי ווילה. השקפה מצמצמת זו על העולם החברתי, אני טוען, לא רואה את היופי ואת העומק שיש בתרבויות ובתכונות אישיות של אנשים אחרים. היא גם לא רואה את ההזדמנות שיש באלו להעשרה עצמית וליציאה מצרות האופק.

כור ההיתוך וצרות אופק

רעיון צרות האופק הוא זה שמנחה אותי גם כשאני מנסה לפרש את התנהגותם של מייסדי המדינה כלפי העולים מארצות ערב והאסלאם בשנות החמישים. רבים טוענים שהתייחסותם של מייסדי המדינה כלפי המזרחיים היא גזענית. אני מסכים שהתנהגותם של מייסדי המדינה והיחס היומיומי של חלק מיוצאי מזרח אירופה כלפי המזרחיים מבטאים התנהגות גזענית. עם זאת, אני לא קורא להם גזענים. לדעתי מקורה של ההתנהגות המפלה כלפי יוצאי ארצות ערב והאסלאם, בטח לאחר הקליטה ההמונית, היא בראייה צרת אופק.  לא בגזענות מובנית אלא בצרות אופק שהתייחסה ליוצאי ארצות ערב והאסלאם לא כבעליי נכסים תרבותיים ואישיים חשובים אלא כבמונחים של "שווים ושווים יותר", כשמו של הרומן הראשון של הסופר סמי מיכאל.

כור ההיתוך הוא ביטוי צרוף לצרות האופק הזו. "הכור" הגדיר מה נכנס ומה נישאר בחוץ, מה חשוב ומה פחות חשוב. אום כולתום בחוץ ומוצרט בפנים, שפת אם (גם היידיש ולא רק הערבית) בחוץ ועברית בפנים, היסטוריה ערבית/מוסלמית בחוץ והיסטוריה מזרח אירופית ומערבית בפנים. כלומר, מייסדי המדינה היו שבויים בפרדיגמה דיכוטומית של "אנחנו והם" ומשום כך השאירו את הסיפור המזרחי מחוץ לסיפור הציוני הרשמי שאותו הם יצרו בדמותם. צרות האופק הזו לא משחררת כמובן אף אחד מחשבון נפש ותיקון למרות שאני לא רואה בה גזענות.

איך צרות האופק הזו קשורה לניהול במציאות גלובלית רב תרבותית?

מטעמים עסקיים טהורים ולחלוטין לא הומניסטיים או רב תרבותיים במהותם, מנהלים מאמצים כיום מה שנקרא "ניהול מגוון". ניהול מגוון שואף לשלב קבוצות לא מיוצגות במעגל העבודה. הוא ער לשונות של הקבוצות הללו, אולם לא בדרך שמתייגת את נטיותיהם האישיות והתרבותיות כשוות יותר ושוות פחות אלא בדרך שמנסה לראות איך לשלבם אותם נכון בשוק העבודה.

כמובן שהתפישות הניהוליות הללו אינן מחויבות לגיוון לשם הגיוון או למטרות של צדק חברתי. הן עושות זאת על מנת למצות עד תום את שוק התעסוקה. אני גם מסכים עם אלו שאומרים שהניהול המגוון לא מתייחס באמת לרצונותיהם ולמאווייהם של העובדים הללו אלא רואה בהם לא יותר מאשר אובייקט או כלי שיש לגייסו לטובת שיפור הכלכלה הקפיטליסטית. קשה להתווכח עם הטענה הזו, בטח אם נביא דוגמא נוספת מתחום "השיווק המגוון". שיווק מגוון אף הוא מכיר בשוני תרבותי כשהוא מפלח את השוק לקבוצות תרבותיות שונות שאליהן הוא פונה בשפתן. חברות שיווק אמריקאיות הבינו זה זמן שעל מנת להעלות את ריווחיהן הן לא יכולות להתייחס לשוק העבודה כבעל גוון אחד, לבן כמובן. אי לכך, הן מגייסות אנשי שיווק ומכירות דוברי שפות שונות (ספרדית, סינית ואנגלית כמובן) שמטרתם להגביר את חדירת מוצריהן לאוכלוסיות שונות ומגוונות מבחינה אתנית ותרבותית.

הניהול והשיווק המגוונים הם אפוא לא האימא תרזה בהתגלמותה. הם חסרי נשמה חברתית והם לא נעשים לשם שמיים. מטרתם היא אך ורק רווח שיבוא על ידי הגדלת הנגישות לאוכלוסיות מגוונות. יותר מכך, יש שיראו בפילוח שוק העובדים או הצרכנים לקבוצות תרבותיות פעולה מבוססת גזע ולכן גזענית במהותה. עם זאת, מה שכן אפשר לומר הוא שהחברות הללו משוחררות במידת מה מהפרדיגמה צרת האופקים שרואה את העולם רק על פי נוסחת ה"אנחנו והם" (ווילה או ג'ונגל), זו שנושאת מקדם חיובי ושלילי.