כאשר נכנס השר מאיר שטרית למשרד הפנים, גילה מהר מאוד את תפוח האדמה הלוהט מתחת לרגליו: המכרז התקוע של תעודות הזהות החכמות. אז עמדו בפניו שתי אפשרויות... הוא בחר את האפשרות הקשה, קרי הפסקת המכרז, למרות שלכאורה היתה זוכה פוטנציאלית - HP. הוא אף הפיל את התיק עליה, וטען שהביטול נבע מכך ש-HP דרשה מחירים לא ריאליים לטעמו.

ביטול מכרז תעודת הזהות החכמה הוא אחד הכישלונות היותר צורמים של משרד הפנים בשנים האחרונות. למי שלא זוכר, המכרז יצא לאוויר בשנת 2001, בשיא ימי אינתיפאדת אל-אקצה, כשאוטובסים ואזרחים התפוצצו על ימין ועל שמאל. הממשלה הגדירה את המכרז כלא פחות ולא יותר מאשר כזה שנועד להציל חיי אדם. זאת, מאחר שגורמי הביטחון נידבו אז מספרים מפחידים על היקף זיוף תעודות הזהות על ידי גורמי פח"ע למיניהם.

חדורי שליחות לאומית, התכנסו חכמי המכרזים במדינת החלם שלנו וניסחו מכרז ראשון מסוגו בתחום. אל המכרז הוזמנו חברות בינלאומיות שלהן ניסיון דומה בעולם. כבר אז שמו לב כמה מראשי חברות אלו שהדרישות הישראליות קצת מוזרות בהתחשב בגודלה של המדינה ומספר התעודות שצריך לנפק לאזרחיה. אבל המכרז התנהל בקצב סביר ואפילו זוכה הייתה בו - HP, שחגגה את זכייתה ברוב פאר והדר (אז המנכ"ל היה אודי גרף, מישהו זוכר?). אלא שהחגיגות היו מוקדמות מדי. עד מהרה הגישה החברה שהתחרתה בהראש בראש - EDS, ערעור על תוצאות המכרז.

זה היה הרגע שבו הונחה הרגל על הבלמים ותעודת הזהות החכמה החלה להתרחק מתושבי מדינת ישראל מרחק גדול. לא הועילו הצהרות של שרים, חשב כללי אחד ומנכ"לים על תאריכים דמיוניים שבהם ניתן יהיה לחלק לאזרחי מדינת ישראל את התעודות. מישהו אף החל לתכנן את טקס מסירת התעודות, ותיכנן להעניק את הראשונה לאזרח מספר אחת - ראש הממשלה דאז, אריק שרון.

הדיון על התעודות עבר לכותלי בתי המשפט, שם נחשפו בזה אחר זה החורים הרבים בו - חורים שגרמו לאלו שהשתתפו בו למסור מידע לא נכון בדיעבד ולמעשה גרמו בעצמם לפסילתם. פסק הדין היה חד משמעי: לפסול את המכרז ולצאת במכרז חדש.

ממשלה קמה וממשלה הלכה, שרים באו למשרד הפנים ושרים הלכו - והנושא הזה לא ממש עניין אף אחד, לפחות לא בבניין הכנסת. למרות זאת, מכרז נוסף אכן פורסם לבסוף. הפעם, אמרו לנו מנהיגי החלם, הופקו הלקחים והאחריות עברה למשרד הפנים כדי שבתוך שנה ניתן יהיה לסיים את הסיפור. לא פחות משלוש דחיות נרשמו במכרז השני. HP ניגשה כמובן שוב ומולה התמודדו בתחילה עוד כמה קבוצות, אבל לאט-לאט נשרו כולן. האומדנים שניפקו עורכי המכרז לגבי עלויות הדפסת הכרטיס היו רחוקים מהמציאות. בדיעבד, יאמרו כמה מעורכי המכרז, כי הם אפילו לא התקרבו למחירים שנהוגים באירופה.

גם במכרז השני הציגו הישראלים דרישות סף שהפילו על הקרשים את נציגי החברות הבינלאומיות שהתעניינו בו. מדינת ישראל, שפוטנציאל התעודות שלה לא עולה על חמישה מיליון, רצתה לנפק בתחילה רק חצי מהכמות, ולא סתם - אלא אף דרשה שההדפסה תתבצע כאן בישראל. המדובר בלוקסוס שאפילו מדינה קטנה כמו בלגיה כבר לא מרשה לעצמה לבקש.

התמוטטות שניה

כך החל גם המכרז הזה להתמסמס. ראשי משרד הפנים לדורותיהם - אלי ישי ורוני בראון - לא ממש התעניינו בנושא, עד שהגיע מאיר שטרית. מהר מאוד התברר לו ולמנכ"לו המנוסה, אריה בר, כי הוא נכנס למיטה חולה ויש לו שתי אפשרויות: או שהוא נותן מכת מחץ ומבריא את החולה, או שהוא מחסל אותו, כלומר מפסיק את המכרז. שלשום בערב, כאמור, החליטו השר ומנכ"לו לבחור בדרך השניה. עכשיו מנסים במשרד הפנים לכבות את השריפה שאלף טיפשים הציתו. שם, במשרד, חולמים שם על מכרז סגור - "מכרז לייט" של כמה ספקים, שיכלול הצעות מחיר, מו"מ עסקי כמו שצריך וסגירת עניין בתוך שנה.

במשרד הפנים לא פוסלים גם את האפשרות האופטימית - לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: מכרז משותף לדרכון ביומטרי ולתעודת הזהות החכמה. למה זה חשוב? כי על פי תקנות ההגירה של האיחוד האירופי, אם בתוך שלוש שנים אזרחי ישראל לא ישאו דרכונים מבוססי שבב ביומטרי, הכניסה שלהם למדינות אירופה תהפוך לסיוט. למכרז זה יש כבר RFP שנכתב על ידי המדפיס הממשלתי, אבל מסיבות בלתי ברורות הוא לא יוצא לפועל. כעת מקווים שבד-בבד עם קבורתה של התעודה החכמה, ניתן יהיה ליצור בבת אחת שני מסמכים חשובים, המהווים את נשמת אפו של כל אזרח החי במדינה חופשית ודמוקרטית.

יש רק "מכשול" אחד קטן: כדי לנפק תעודה חכמה על בסיס ביומטרי, צריכים להזמין את כל תושבי מדינת ישראל לתחנת משרד הפנים הקרובה לביתם ולקחת מהם טביעת אצבעות ביומטרית, כזו הדומה לזו שלוקחים מאיתנו בשערי ויזת ההגירה לארצות הברית. הדרישה הזו חייבת להיות מעוגנת בחקיקה וכולנו יודעים כמה זמן חקיקה לוקחת בישראל. אפילו פרלמנטר ותיק כמו שטרית לא יכול לעשות יותר מדי נפלאות, שלא לדבר על התנגדויות צפויות מצד ארגונים אזרחיים או מכאלו שלא ממש מעוניינים שטביעות האצבע שלהן תהיינה אגורות במחשבי המדינה.

סופו של סיפור: שבעה מיליון אזרחי המדינה ימשיכו בינתיים להסתובב עם תעודות מנייר. קבוצה של אנשים בעלי רצון טוב בממשלה תנסה שוב להריץ מכרז - סגור או פתוח - ולקוות שהפעם זה יצליח, אלא אם כן הקדנציה תסתיים, השר יתקדם לתפקיד אחר בממשלה, יבואו שר אחר ומנכ"ל אחר, ואז מי יודע אילו המצאות הם ימציאו.

אז מה היה לנו כאן? מדינה אחת, שני מכרזים ומיליוני תעודות זהות בעלות פוטנציאל זיוף שמחכות למושיע. חלם, כבר אמרנו?