האם עשר שנות זוגיות נהפכות אוטומטית לשותפות ברכוש?

הם הכירו עוד ב-1987, אבל רק ב-2013, כשהוא עדיין היה נשוי לאשתו הקודמת, נהפך הקשר ביניהם לזוגי. שנה לאחר מכן הם עברו להתגורר יחד בדירה שלה, וכך נמשך הדבר עשר שנים תמימות - עד לפרידה ב-4 באוקטובר 2023. בין לבין הם טסו לחו"ל, חגגו יחד אירועים משפחתיים וציינו מדי שנה את "יום הנישואים" הבלתי רשמי שלהם. אף אחד מהצדדים לא חלק על כך שמדובר בזוגיות אמיתית של ידועים בציבור. השאלה שהגיעה לפתחו של בית המשפט היתה אחרת לגמרי: האם עשר שנות זוגיות נהפכות אוטומטית לשותפות ברכוש? התשובה של השופטת דיאנה פסו-ואגו מבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע היתה חד-משמעית: לא.

האשה, כיום בת 57, תבעה מחצית מהזכויות בשני נכסים: שלושה כלי רכב שהיו רשומים על שם בן זוגה בן ה-75, וחברת ההנדסה שלו - עסק שהוא הקים לבדו עוד ב-1982, כ-30 שנה לפני שהכיר אותה. לטענתה, היא לא היתה רק מזכירה בחברה אלא שותפה של ממש: קיבלה משכורת חודשית של 7,500 שקל, נהגה בחברה "מנהג בעלים" וכך גם התייחסו אליה העובדים.

היא אף סיפרה בעדותה כיצד ניסתה להסדיר את העניין בכתב. לדבריה, היא ביקשה מבן זוגה לחתום על הסכם ממון וארגנה פגישה עם עורכת דין, אך בסופו של דבר "לא יצא מזה שום דבר... אני ביקשתי ממנו לאור זה שלא הגענו לשום דבר מסוכם שייצא החוצה ולא חתמת על כלום". גם עורך הדין שלטענתה ניסח עבורה מסמך שכזה, לא הובא לעדות. השופטת ציינה שההימנעות הזו פועלת לחובתה.

"לא הפג'רו ולא הוולוו היו רשומים על שם החברה"

לגבי כלי הרכב, גרסת הנתבע היתה פשוטה: הוא שילם עליהם מכספו, והם רשומים על שמו הפרטי בלבד. כפי שהוא העיד: "לעניין הרכבים גם כאן אני באתי לזוגיות הזאתי עם רכב, שקניתי בכספי והיה רשום על שמי, ומעולם לא היה לי אף לא ה'פג'רו' ולא ה'וולו' לא היו רשומים על שם החברה". השופטת קיבלה את הגרסה הזו במלואה וקבעה שהצדדים ניהלו הפרדה רכושית מלאה בחיי היומיום: היא שילמה את החשבונות הקבועים של הבית שהיה בבעלותה, והוא כיסה את שאר ההוצאות.

הפרק המרכזי בפסק הדין נגע לחברה. בית המשפט קבע כי מדובר בעסק שהוקם ופרח במשך עשרות שנים עוד לפני תחילת הקשר, ולכן הרף שהאשה היתה צריכה לעבור היה גבוה במיוחד - היא נדרשה להוכיח לא רק שהיתה זוגיות, אלא "דבר מה נוסף" שמעיד על כוונה מפורשת לשתף אותה בבעלות.

זה לא הצליח לה. עובדים בחברה שהגיעו להעיד, תיארו אותה כעובדת מסורה שביצעה עבודה אדמיניסטרטיבית - ניהול משרד, שכר, כוח אדם - אך לא כבעלים. גם הנתבע עצמו הודה שנעזר בה, אך שלל כוונת שיתוף כלשהי. "הטענות של התחושה שהיא בעלת העסק זה עניין סובייקטיבי... אין כאן שום תרומה שגרמה לו להשתנות או למעלה, העבודה היא שלי אני עובד עם חברות פרטיים הרבה לפני שיצרתי את הקשר הזה", הוא טען. השופטת הוסיפה כי לא הוצגה כל ראיה שהחברה גדלה, השתפרה או הרוויחה יותר בזכות פועלה של האשה, וגם המסמכים שהגישה נחתמו לרוב בתואר "מזכירת ההנהלה", ולא כבעלים.

גם האשה עצמה שמרה על קו אדום דומה: היא סירבה לשתף את בן זוגה בדירה הרשומה על שמה, וטענה שהיה ביניהם הסכם שבשתיקה על כך. העובדה הזו, קבעה השופטת, דווקא חיזקה את המסקנה שגם היא עצמה לא באמת האמינה בקיומה של שותפות רכושית כללית ביניהם.

הפסיקה: התביעה נדחתה במלואה

בסיכומו של דבר, השופטת פסו-ואגו קבעה כי האשה לא עמדה בנטל ההוכחה המוגבר שחל על ידועים בציבור - לא לגבי כלי הרכב ולא לגבי החברה - ודחתה את התביעה על כל רכיביה. בנוסף, היא חויבה לשלם לבן זוגה לשעבר הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 30 אלף שקל.

פסק הדין מזכיר לכל זוג שחי ביחד בלי להינשא שקשר זוגי ארוך ואוהב, גם אם הוא נמשך עשור שלם, לא נהפך באופן אוטומט לשותפות רכושית. מי שרוצה בטחון קנייני, צריך לבקש אותו בכתב, מראש.

• 29 שנה טענה שהיתה זוגתו, אך ביטוח לאומי הוכיח אחרת
• עבדה בחברה של הבן זוג עשר שנים, ותבעה מחצית ממנה