רנו מגאן אסטייט

עיצוב

אבל מה שמסגיר את גיל המגאן הוא תא הנוסעים. מעבר למחוונים אירופאים דיגיטאליים נאים מאשר בדגם המוכר, נראה הפנים קודר בסגנון רנו פלואנס שכבר אינו עומד בסטנדרט מול המתחרות. אפילו המפתח החכם בצורת כרטיס בו מצוידת המכונית כבר נראה מיושן. איכות החומרים טובה, והמשטחים נעימים למגע, אבל הם נראים רע. גם מערך השמע ובקרת האקלים המפוצלת אינם נוחים לתפעול, ומזכירים את התלונות כנגד הנדסת האנוש בפלואנס. התחושה מגיעה גם לדלתות שמרגישות פשוטות ודקות.
ניסיון ראשון לפתוח את תא המטען יביא לחיפוש ממושך אחרי לחצן הפתיחה. הוא ממוקם נמוך מדי, קרוב לקצה התחתון של הדלת וזה לא נוח. בדומה לתא הנוסעים גם תא המטען נראה פשוט וזה כולל גם את התאים השימושיים מתחת לרצפה ואת הכיסוי הזול למראה. מאידך מדובר בתא גדול עם מבנה שימושי וסף טעינה נמוך שיקל על העמסה.

בתנועה
אבל אין ממש תלונות בנוגע לביצועים. כבר במצערת חלקית ובאופן ממש לא מאומץ מציגה המכונית ביצועים מצוינים ומרגישה חזקה למדי באופן מפתיע. המנוע המוגדש נותן את רוב כוחו כבר בהתחלה ומעבר לזה אין הרבה יותר (חוץ מרעש). אבל מה שיש הוא בהחלט מצוין. הגמישות הדיזלית מסתדרת לא רע עם התיבה הצרפתית המעט איטית, שמדי פעם יכולה להיתקע בהילוך נמוך או גבוה מדי, אבל באופן לא מוגזם.
כשמדובר בצריכת דלק המגאן חוגגת ומבליטה את יתרון הדיזל. בשיוט השגנו ליטר סולר כל 19 ק"מ כשבקלות אפשר גם לעבור את ה-20, ואילו תחת עומס היא לא תלגום יותר מליטר עבור מ-12.9 ק"מ.

התנהגות ונוחות
המגאן מציגה יכולת גבוהה למדי כאשר הכביש מתעקל. להגה משקל סביר ופעולה ברורה והמכונית מציגה יכולת גבוהה למדי. המגאן מסוגלת לצלוח פניות בקצב מהיר מבלי להתרגש והיא נוסחת הרבה ביטחון בנהג.

סיכום
רנו מגאן אסטייט אינה מכונית מזמינה במיוחד. שלבי ההכרות עמה, בייחוד ממושב הנהג, אינם מחמיאים והיא מרגישה מיושנת, קודרת, וגם רועשת. אלא שמתחת לכל זה מסתתרת מכונית טובה שמציגה אבזור, נוחות, התנהגות וביצועים נאותים וצריכת דלק מעולה. היא אמנם יקרה מהתחרות (133,000 שקלים) אבל עבור מי שגומע מרחקים ארוכים החיסכון הזה יכול להיות קלף מנצח.