.jpg)
כשמודי מדבר עם פזשכיאן - ישראל מפסידה
הסרת הסנקציות על הנפט האיראני החזירה לחיים קשר כלכלי שהוקפא במשך שנים: הודו חוזרת לרכוש נפט מאיראן, הספינות שלה שוב תלויות במצר הורמוז, וראש ממשלת הודו כבר מדבר ישירות עם נשיא איראן. עבור ישראל, זו התפתחות מדאיגה
השיחה בין ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי לנשיא איראן מסעוד פזשכיאן נראית במבט ראשון כמו עוד שיחה דיפלומטית על חופש שיט במצר הורמוז. בפועל, היא מסמנת שינוי עמוק יותר: הודו, אחת מבעלות הברית החשובות של ישראל ושל ארה"ב באסיה, חוזרת בהדרגה לקשר כלכלי ישיר עם איראן. הקשר הזה נוצר סביב נפט, אבל הוא עלול להפוך מהר מאוד לתלות פוליטית.
במשך שנים הודו ניתקה את רכישות הנפט מאיראן בעקבות הסנקציות האמריקאיות. מאז 2019 היא נמנעה מרכישת נפט איראני, וחיפשה מקורות חלופיים ברוסיה, במפרץ, באפריקה ובאמריקה. כעת, אחרי ההקלות האמריקאיות והפתיחה מחדש של נתיבי השיט, הנפט האיראני חזר לשימוש בבתי הזיקוק ההודיים. איראן מקבלת לקוח ענק. הודו מקבלת מקור אנרגיה נוסף. ישראל מקבלת מציאות אזורית פחות נוחה.
הבעיה מבחינת ישראל היא שהקשר הזה לא נשאר בתחום האנרגיה. ברגע שספינות הודיות מפליגות למפרץ, בתי זיקוק הודיים בוחנים נפט איראני והמעבר בהורמוז הופך לצורך כלכלי הודי, ניו דלהי צריכה לדבר עם טהרן. זה בדיוק מה שקרה עכשיו. מודי הדגיש בפני פזשכיאן את חשיבות חופש השיט במצר, בירך על המגעים בין איראן לארה"ב והביע תקווה להסדר יציב באזור.
המשמעות היא שטראמפ, במהלך שנועד להוריד את מחיר הנפט ולייצב את השווקים, קירב בפועל בין הודו לאיראן. זה לא אומר שהודו הופכת לבעלת ברית של טהרן. אבל, זה פרק חדש ביחסים בין המדינות.
איראן מבינה היטב את הכוח החדש שלה. בטהרן טוענים כי מאז הסרת המצור הימי היא ייצאה עשרות מיליוני חביות נפט, ובמקביל היא ממשיכה להתעקש על מעמדה במצר הורמוז בניסיון לקבל אגרות שוטפות. מבחינת הודו, הורמוז הוא צוואר בקבוק קריטי לאספקת נפט, גז ו-LPG. כל עיכוב שם מתגלגל למחירי אנרגיה, לבתי זיקוק, לאינפלציה ולחשבון הצרכן ההודי.
הודו מנסה לשחק בזהירות. היא שומרת על קשרים ביטחוניים וטכנולוגיים עם ישראל, על יחסים אסטרטגיים עם ארה"ב, ועל ערוץ פתוח מול איראן. אבל ככל שהנפט האיראני חוזר לשוק, וככל שהספינות ההודיות זקוקות לשקט בהורמוז, היכולת של הודו להתייצב באופן חד לצד ישראל מול איראן פוחתת. יש לה יותר מה להפסיד.
כאן נמצא הסיכון לישראל. מדינות גדולות לא משנות מדיניות בגלל סימפתיה, אלא בגלל אינטרסים. אם איראן הופכת מחדש לספקית אנרגיה רלוונטית להודו ולשחקנית שמחזיקה מפתח בנתיב ימי קריטי, הודו תדבר איתה, תרכך מסרים מולה ותנסה לשמור על איזון. ישראל עדיין חשובה להודו, אבל איראן חוזרת להיות חשובה לה מבחינה כלכלית.
הזמנת פזשכיאן לפסגת BRICS בהודו מוסיפה עוד שכבה. איראן רוצה לצאת מהבידוד, להציג נורמליזציה ולחזור למועדונים בינלאומיים. שיחה עם מודי, נפט להודו ומעבר פתוח בהורמוז מספקים לה בדיוק את זה. מבחינת ישראל, זו לא דרמה מיידית, אבל זו שחיקה איטית במרחב המדיני.