זכרונות מודחקים מ"שנתיים מבאסות בארה"ב בלי יותר מדי חברים אבל עם הרבה טלוויזיה מנחמת" ופרסומות מצחיקות הם אולי הסיבה שיפתח חוצב עוסק כיום בפרסום. זה, והעובדה שבשנים האחרונות הוא הצליח למתג את עצמו כאחד הכותבים המצחיקים, השנונים והחדים בתעשייה. מהבחינה הזאת, הוא עובר את מבחן הפוסטים בפייסבוק בהצלחה יתירה וגם פורטפוליו העבודות שלו הוא משהו שראוי להתקנא בו.    הוא בן 35, משמש כקופי פרילאנס וקריין, בזוגיות עם ויטה (קיירס, עורכת ב-mako, מ"ב) , "אנחנו לא נשואים כי אנחנו אנרכיסטים". הזוג חובק תינוק טרי בשם קינן ש"נולד לפני חודש וטרם טלטלתי אותו. הישג לטעמי". לעבודות הקריינות של חוצב: לחצו כאן לפלייליסט הפרסומות של חוצב: לחצו כאן  למרות שנים רבות בענף חוצב מצהיר שבסופו של דבר, בכל ה"קריירה" שלי, "עבדתי פחות משנתיים במשרה מלאה כקופירייטר. לשמחתי, הן היו אחלה שנתיים. החבר'ה שפגשתי שם עדיין חברים שלי היום ומחלות המין שצברתי אז עיצבו את האישיות שלי. בכלל, הקונספט של לעשן ג'וינט כחלק לגיטימי מיום העבודה ולחשוב על שטויות בשביל כסף, בזמן שחברים שלי עבדו בכל מיני עבודות פח סטודנטיאליות, היה די מדהים".  לא לקח לו הרבה זמן להבין שענף הפרסום הממוסד לא יאפשר לו לפרוש כנפיים "ולמרות שהייתי בצוות של אסקייפ, מותג הצעירים של פלאפון, השם יקום דמו, די מהר הבנתי שאת הרעיונות שאני הכי הכי אוהב אף לקוח לא יפיק לעולם. אז ירדתי לחצי משרה והלכתי לעשות תואר בסמול-טוק, הלא הוא לימודי BA כללי וקולנוע באוניברסיטה. אחרי שנה יניב מלינרסקי, אז סמנכ"ל קריאייטיב במקאן (והיום שותף במנצ') הציע לי לעבור ליומיים בשבוע כפרילנאס אצלו במקאן, ומאז אני פרילאנס כבר מלא שנים. עובד עם המשרדים הגדולים, כותב פרומואים, כותב לטלוויזיה ולפעמים מביים".  "היציאה לפרילאנס" הוא מספר, "היתה הדרך היחידה שהייתי שורד כפרסומאי. היא נתנה לי חופש לעשות דברים אחרים, כמו לייצר חולצות, לצייר קומיקס, לביים סרט ולסחור באיברים של נידונים למוות סינים".  עבודה: "אנדר 40 זה לא ממש חוכמה בפרסום. הבעיה היא אפטר 40. רק דינוזאורים בודדים שורדים בענף מעל הגיל הזה בלי להפוך למנהלים או שותפים. האפטר 40 הם הגיבורים האמיתיים. גיבורים על כל יום שהם לא מגיעים לעבודה עם קלצ'ניקוב וטובחים במנהלי הקריאייטיב בני ה-13 שפוסלים להם רעיונות. "את הקורס של תרצה ז"ל עשיתי ב-2002. ואחרי שפוטרתי מהדרכת פסיכומטרי התחלתי למלצר ולעבוד אלפית משרה במשרד פרסום קטן. בתחילת 2003, אחרי כמה חודשים שהרעיונות הדביליים שלי לא עשו אותם עשירים, גדי צדר, אחד השותפים בזמנו, סידר לי ראיון עבודה באדלר חומסקי. באמצע ראיון העבודה שלי עם יהונתן סטירין ורונן פונארוב, אז קופי בכיר, היתה רעידת אדמה וכולם נמלטו בריצה מהבניין. סימן מאלוקים? בוודאות לא. בכל מקרה בצהריים כבר התקשרו אליי והתחלתי לעבוד.  "אי אפשר להגיד שאני השגריר הכי טוב של עולם הפרסום. אני מתפרנס ממנו יפה ולא מתלונן (זה שקר), אבל קשה להשיג ממנו סיפוק. בהתחשב בעובדה שחוסר סיפוק הוא התוצר הבסיסי של עולם הפרסום, אני מניח שהבאתי את זה על עצמי. כשעבדתי בזמנו על אסקייפ, אמרתי פעם ללקוחה בהתקף זעם ואגו שגם אם משאית של מצחיק תדרוס אותה היא לא תשים לב. ככה זה, הלקוחות לא תמיד מגיעים מעולם של יצירתיות ונוטים לסחיות, מה שהופך את העבודה לקוק-בלוק נצחי.  "כדי ליצור פרסומת באמת מגניבה, הרבה כוכבים צריכים להתיישר (בתרגום חופשי מאנגלית): צריך לקוח זורם או תמים, ניהול קריאייטיב מעולה שיודע למכור רעיון, במאי תותח, ובדרך כלל כמה שפחות אנשים שלוקחים החלטות. בכל הפרסומות שהייתי שותף ביצירתן ושאני מבסוט מאיך שיצאו, זה בדיוק מה שקרה". בית וילדות: "גדלתי בכרמיאל, בתקופה שהקדימה את גז המזגנים, כך שהיה די משעמם. בתור נער גרתי שנתיים מבאסות בארה"ב, ובלי יותר מדי חברים התנחמתי בהרבה טלוויזיה. הפרסומות שם הצחיקו אותי וכנראה שזה נשאר לי איפשהו בראש, כי כשאבא שלי שלח לי מייל בהיותי אפוי באיזה הוסטל עבש בפרו אחרי הצבא, ושאל מה עם לימודים, ביקשתי שיברר אם יש דבר כזה קורס לכתיבת פרסומות. אני מניח שאם הוא היה יודע שזה מה שאני אעשה בחיים במקום למצוא מקצוע מכובד, הוא היה אומר שהוא בדק, ואין כזה". רגע מביך: "כל מי שהציג קריאייטיב מול לקוחות יודע מביך מהו. אם זה התסריט של הצב המזמר שהצגתי בשירה יחד עם בן סבר לרכבת ישראל, אם זה 8 התסריטים שהצגתי למפעל הפיס, במשך שעה, ברצף, מול חדר ישיבות ענק בלי שאף אחד אפילו חייך (אבל איכשהו אישרו בסוף), ואם זה התמונה של הגבר הערום שמתכופף לחשוף את האשכים שלו שאני ובן שמנו ברקע מסך חדר הישיבות באדלר, רגע לפני פגישה של חרדים. למרות שזה היה מביך יותר בשבילם. וגם השאלון הזה מביך, דרך אגב".    חלום: "גם החלומות שלנו הם מוצרי צריכה. לכתוב ספר, לאכול במסעדות מישלן, לטייל בעולם - זה הכל חלומות בורגניים שירשנו מהוליווד, תכניות ריאליטי וקונגלומרטים. ועדיין - לטייל בעולם עם ויטה, בת הזוג המדלוקית שלי, ולעשות דברים מצחיקים מדי פעם היא הדרך שהייתי רוצה לחיות. אולי גם נשלב פנימה את התינוק שלנו שנולד לפני חודש, אבל הוא עוד לא הרוויח את זה".   הישג: היו לי כמה פרסומות שאני מחשיב כהישג, כמו זו לקולון 101 (תחת בן סבר כמנהל קריאייטיב ביורו, אדם סנדרסון ביים) ו"מפסיקים לקיים יחסי מין" עם מעיין פרוינד (בלפ"מ, רועי כפרי ביים ושיחק בתול-ים), אבל ההישגים הגדולים שלי כפרילאנס היו לעזוב בדיוק ב-18:00:00 את העבודה, גם אם זה באמצע ישיבה סופר דחופה עם ההנהלה של מקאן, או בריף סופר לחוץ עם 400 סימני קריאה בגיתם. אין כמו לראות אנשי קריאייטיב יורקים דם על בריפים בלתי פתירים, להפרד מהם לשלום וללכת הביתה בידיעה שהם הולכים להשאר שם עד אמצע הלילה, כדי לגרום לאדם תחושה רגעית של חופש מוחלט.   מתחרים: "כל קופירייטר צעיר ומוכשר הוא האויב שלי. בעולם שבו אחרי 40 אתה גמור, כל קופי צעיר שיוצא לשוק שותה לי את הדם. לכל מי שקורא את זה וחושב לצאת לפרילאנס, תדעו שאתם גונבים אוכל מהפה של הילד שלי ואני אמצא דרך להרוס אתכם. סתם, יש מספיק עבודה לכולם. (לא, באמת, אני אשמיד אתכם.) טיפ לסיום: "עזבו אתכם, העיקר שתדברו עם תאריקה ותזמינו אותי כקריין. אני אעיף לכם את התחת. ואם אתם מחפשים קופי אז דברו איתי גם בפייסבוק. אבל תביאו משהו מעניין אל תבאסו".