בני זוג גירושין
צילום: Getty images Israel

ביקש להפחית מזונות ואמר שאין לו מגורים בזמן שגר בדירת יוקרה עם בת זוג מצליחה

האיש טען כי מצבו הכלכלי הידרדר באופן חמור, וכי בת זוגו החדשה אינה עובדת. בפועל התברר שהנוא ממשיך לנהל את עסקי המטבעות הדיגיטליים שלו ולהרוויח מהם, ובת הזוג היא למעשה מפיקה בכירה בתחום הטלוויזיה
עוזי גרסטמן | (1)

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב פסק באחרונה נגד אב לשני ילדים שניסה להפחית את תשלום המזונות שהוטל עליו בהסכם גירושים. האיש טען כי מצבו הכלכלי הידרדר באופן חמור, אך השופט יהורם שקד קבע כי טענותיו מבוססות על שקרים, וכי לאורך ההליך כולו הוא פעל בחוסר תום לב בולט. אחת הנקודות הבולטות בפסק הדין היא החשיפה שבת זוגו הנוכחית של האיש, שאותה הוא תיאר כמי שאינה עובדת, היא למעשה מפיקה בכירה בתחום הטלוויזיה.

התביעה הוגשה על ידי האב, גרוש ואב לשני ילדים בגילאי 13 ו-8.5, שטען כי הוא לא מסוגל עוד להמשיך לשלם את דמי המזונות בסכום של 8,500 שקל בחודש, כפי שנקבע בהסכם הגירושים ב-2018. ההסכם, שאושר בבית הדין הרבני, כלל גם ויתורים מצד האם על נכסים ורכוש. לטענתו, קריסת החברה שבבעלותו, לצד חובות כבדים, אילצו אותו לעבור לגור עם משפחתו בבית חמותו בדירה קטנה. הוא הוסיף כי נישא מחדש וכי בת זוגו אינה עובדת - מה שמחמיר את מצבו הכלכלי.

הכנסתו של האב גבוהה בהרבה ממה שהצהיר צילום: Getty images Israel

חקירת בית המשפט, שכללה דו"חות של חוקר פרטי ועדויות מפורטות, גילתה סיפור שונה לחלוטין מזה שהציג האב:

מגורים מפוארים: במקום מגורים בבית חמותו, כפי שטען, התברר שהאב מתגורר בדירת יוקרה ברמת אביב, בעלות של 13 אלף שקל בחודש דמי שכירות.

מצב כלכלי מופרך: האב הצהיר על הכנסה חודשית של 10,000 שקל בלבד, אך החקירה הוכיחה כי הכנסתו גבוהה בהרבה. בין היתר, נמצאו העברות כספים גדולות לחשבונו מעסקי מטבעות דיגיטליים.

בת זוגו עובדת כמפיקה בכירה: אחת הטענות המרכזיות של האב היתה שבת זוגו לא עובדת, אך בית המשפט גילה שהיא משמשת מפיקה בכירה בתעשיית הטלוויזיה, ואף הייתה מעורבת באחרונה בהפקת סרט שזכה להצלחה רבה.

ניסה לטוות סיפור שקרי כדי לחמוק מחובות כלפי ילדיו

השופט שקד לא הסתיר את ביקורתו החריפה על האיש. בפסק הדין כתב: "הילוכו הפגום של האיש במסגרת ההליך שבפני חשף את הקלות הבלתי נסבלת שבה מתיר לעצמו בעל דין לכזב במצח נחושה לכל אורכו ורוחבו של ההליך". הוא ציין כי האיש ניסה לטוות סיפור שקרי שמטרתו להתחמק מחובותיו כלפי ילדיו.

הדו"חות של החוקר הפרטי שהוגשו לבית המשפט חשפו כי האב ממשיך לנהל עסק פעיל בתחום המטבעות הדיגיטליים, אף שטען כי החברה שבבעלותו קרסה. הוא תועד מגיע למשרדיו בקביעות ועובד באופן פעיל, בניגוד מוחלט להצהרותיו. כמו כן, העברות כספים גדולות שבוצעו בין חשבונותיו עוררו חשד להעלמת הכנסות.

קיראו עוד ב"משפט"

בפסק הדין שפורסם נכתב גם כי, "האיש ניסה לשכנע כי חובותיו הם תוצאה של קריסת החברה, אך עדויות ועדויות נגדיות הוכיחו ההיפך – הוא ממשיך לפעול בעסקיו ואף זוכה לסיוע כספי משמעותי מבת זוגו ואביו".

כאמור, אחד הגילויים המפתיעים בפסק הדין הוא מעמדה של בת זוגו הנוכחית של האיש, שאותה הוא תיאר כמי שאינה עובדת ותלויה בו כלכלית. בחקירה התגלה כי היא מפיקה בכירה בתחום הטלוויזיה ועובדת בפרויקטים חשובים, כולל הפקת סרט שיצא באחרונה לאקרנים.

השופט כתב בהקשר הזה כי, "הטענה שבת זוגו אינה עובדת נמצאה שקרית לחלוטין, והוכח כי היא משתתפת בפרויקטים בעלי פרופיל גבוה. הטענה נועדה ליצור תמונה מטעה באשר למצבה הכלכלי של המשפחה החדשה".

האם נושאת לבדה בנטל הכלכלי

האם טענה לאורך כל ההליך כי היא נושאת לבדה בנטל הכלכלי של גידול הילדים. היא סיפרה בדיון כי, "הוא לא משלם שקל. כל האחריות נופלת עלי. קשה לי לתאר כמה קשה לי להתמודד לבד". עדותה של האם הותירה רושם אמין וחזק על השופט, והוא התייחס לדבריה במלוא הרצינות.

בסיום ההליך דחה השופט את התביעה וקבע כי לא הוכח כל שינוי נסיבות מהותי שמצדיק הפחתת מזונות. הוא חייב את האב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסכום כולל של 60 אלף שקל, וציין כי תביעתו של האב היא דוגמה לניסיון לנצל את מערכת המשפט באופן ציני. פסק הדין מספק תזכורת כואבת אך חשובה: האחריות ההורית אינה מסתיימת בגירושים, והתחמקות מתשלום מזונות אינה מקובלת – לא מבחינה משפטית ולא מבחינה מוסרית.

תגובות לכתבה(1):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    ומה עם עונש על רמאות ? (ל"ת)
    שמעון מבת ים 29/11/2024 07:23
    הגב לתגובה זו
שופטת בית משפט
צילום: Photo SaUl Bucio on Unsplash

הקונים עצרו את התשלומים על הבית, אך המוכרת הפסידה במשפט - הנה הסיבה?

עסקת מכר לבית פרטי במיתר נהפכה למאבק משפטי ממושך, כשמוכרת דרשה מאות אלפי שקלים בטענה להפרת הסכם. היא צדקה, אבל...

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא התחיל, כמו לא מעט עסקות נדל"ן בישראל, ברצון למכור בית ולהמשיך הלאה. בית מגורים במיתר, עסקה שנחתמה בינואר 2022, סכום של יותר מ-3 מיליון שקל, לוח תשלומים מדורג, והתחייבות ברורה מצד המוכרים להעביר נכס נקי מעיקולים. אלא שמאחורי החתימות והסעיפים המשפטיים הסתתרה מציאות מורכבת יותר: חובות עבר, הליכי הוצאה לפועל, ועיקולים שהוטלו בזה אחר זה. כשהקונים עצרו את התשלומים, והמוכרת פנתה לבית המשפט בדרישה לפיצויים מוסכמים ולדמי שכירות, נדרש השופט יניב בוקר, סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, להכריע מי באמת הפר את ההסכם, ומתי.

בפסק דין מפורט, שניתן באחרונה, קבע בית המשפט כי המוכרת היא זו שהפרה את ההסכם באופן יסודי, כבר בשלב מוקדם, כשלא הסירה עיקול שהוטל על הנכס במועד שנקבע בהסכם. בעקבות כך, נקבע כי הקונים היו רשאים לעצור את התשלומים, ולא ניתן לחייבם בפיצויים או בדמי שכירות. התביעה נדחתה, וגם התביעה שכנגד של הקונים נדחתה, אך המוכרת חויבה לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של עשרות אלפי שקלים.

העובדות עצמן לא היו שנויות במחלוקת. הצדדים חתמו ב-11 בינואר 2022 על הסכם מכר למכירת בית המגורים במיתר. המוכרים היו בני זוג לשעבר, והקונים - זוג שרכש את הבית במחיר שנקבע על 3.075 מיליון שקל. ההסכם כלל חמש פעימות תשלום, חלקן ישירות לבנקים ולנושים, וחלקן למוכרים עצמם. כבר במעמד החתימה היה ידוע על עיקול אחד, בסכום של כ-484 אלף שקל, והקונים שילמו אותו ישירות ללשכת ההוצאה לפועל, כפי שנקבע בהסכם.

אלא שלאחר מכן, כך עלה מהראיות, הוטלו עיקולים נוספים על הנכס, בגין חובות של אחד המוכרים. כאן החל הסכסוך. המוכרת טענה כי הקונים חדלו לשלם את התמורה במשך כשנה, אף שתפסו בעלות על הבית והתגוררו בו, ולפיכך הפרו את ההסכם הפרה יסודית. היא דרשה פיצויים מוסכמים בסכום של יותר מ-300 אלף שקל, וכן דמי שכירות עבור תקופת המגורים בנכס.

הכניסה לבית נעשתה בהסכמה, כדי למזער נזקים

מנגד, הקונים טענו כי עצרו את התשלומים כדין, משום שהמוכרים הפרו את התחייבותם החוזית להסיר עיקולים בתוך פרק זמן קבוע. לדבריהם, ההסכם קבע במפורש כי אם יוטל עיקול על זכויות המוכרים בדירה, “הקונה יהא פטור מהמשך התשלומים על פי הסכם זה עד להסרתם”. עוד הם טענו כי כניסתם לבית נעשתה בהסכמה, כדי למזער את נזקיהם, לאחר שהמוכרים לא עמדו בהתחייבויותיהם.

מס שבח
צילום: Freepik

המסמכים הישנים הכריעו: נדחתה בקשה למס שבח היסטורי

מחלוקת על מועד רכישת זכויות חכירה בנכס ותיק בתל אביב הובילה לעימות בין האלמנה והיורשת של המוכר לרשות המסים. ועדת הערר קבעה כי אין די בזיכרונות מאוחרים ובשחזורים בדיעבד, וכי מסמכים ודיווחים בזמן אמת הם אלה שמכריעים בשאלת הזכאות לשיעור מס מופחת

עוזי גרסטמן |

כמעט שישה עשורים לאחר שנחתמו ההסכמים הראשונים ביחס למגרש קטן ברחוב הפלך בתל אביב, מצאה את עצמה ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין נדרשת לשאלה שמעסיקה לא מעט בעלי נכסים ותיקים ויורשיהם: מתי בעצם נרכש הנכס. השאלה הזו, שנראית לעתים טכנית בלבד, עשויה להיות שוות ערך לעשרות ולעתים למאות אלפי שקלים במס שבח, בעקבות ההבחנה שעושה החוק בין נכסים שנרכשו לפני 31 במרץ 1961 לבין כאלה שנרכשו לאחר מכן. במקרה שנדון, הפער הכספי הגיע לכ-90 אלף שקל, אך ההשלכות העקרוניות רחבות הרבה יותר.

ההליך עסק בזכויות חכירה במקרקעין הידועים כגוש 7087 חלקה 86, נכס תעשייתי ותיק ביפו, שנמכר ב-2018 על ידי יצחק אברט ז"ל. לאחר המכירה, התגלעה מחלוקת בין המוכר - ולאחר פטירתו, אלמנתו והיורשת שלו יפה אברט - לבין מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב, סביב השאלה האם המכירה זכאית לשיעור מס שבח מופחת, המכונה "שיעור מס היסטורי". הזכאות לשיעור שכזה מותנית בכך שיום הרכישה של הזכות במקרקעין היה עד ה-31 למרץ 1961.

לטענת העוררת, שורשי הזכויות בנכס נעוצים עוד בראשית 1961. היא הסתמכה על כך שבבסיס חוזה החכירה שנחתם עם עיריית תל אביב ב-1964 עמד הסכם מוקדם יותר, מ-29 בינואר 1961, שאושר בידי משרד הפנים. לשיטתה, די בכך כדי לראות את יום הרכישה כיום המוקדם, ולהחיל את שיעור המס ההיסטורי. מנגד, רשות המסים טענה כי יצחק אברט נכנס לתמונה רק ב-1970, כשרכש זכויות מאחד השותפים האחרים, ולכן הוא לא עומד בתנאי החוק.

ועדת הערר, בראשות השופט הרי קירש ולצדו רו"ח מיכה לזר ועו"ד דן מרגליות, נדרשה לפרק לגורמים מסכת מסועפת של מסמכים, חלקם בני יותר מ-60 שנה. כבר בראשית פסק הדין הבהיר השופט קירש כי ההכרעה תישען על "הרשום במסמכים (הרבים) שהוגשו", וכי גם אם יינתן משקל כלשהו לעדות המאוחרת של העוררת, אין בה כדי לשנות את התמונה העולה מן הראיות הכתובות.

בהסכם החכירה הראשון אין אזכור לאברט

המסמך הראשון שנבחן היה הסכם פיתוח מ-28 בינואר 1961, שנחתם בין עיריית תל אביב-יפו לבין אדם בשם נסים בכר. ההסכם התיר לבכר לתפוס חזקה זמנית במגרש לצורך הקמת מבנה תעשייתי, וקבע כי אם הוא יעמוד בתנאים, תיערך עמו בהמשך חכירה. אישור משרד הפנים להסכם ניתן במרץ 1961. אלא שכבר כאן קבעה הוועדה ממצא ברור: להסכם היו שני צדדים בלבד - העירייה ובכר, ואין בו שום אזכור ליצחק אברט או לשותפים האחרים שטענו לזכויות מוקדמות. "דבר אחד עולה בבירור מהמסמך הראשון: היו לו שני צדדים בלבד - העירייה ונסים בכר", נכתב בפסק הדין.