ביקש להפחית מזונות ואמר שאין לו מגורים בזמן שגר בדירת יוקרה עם בת זוג מצליחה
בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב פסק באחרונה נגד אב לשני ילדים שניסה להפחית את תשלום המזונות שהוטל עליו בהסכם גירושים. האיש טען כי מצבו הכלכלי הידרדר באופן חמור, אך השופט יהורם שקד קבע כי טענותיו מבוססות על שקרים, וכי לאורך ההליך כולו הוא פעל בחוסר תום לב בולט. אחת הנקודות הבולטות בפסק הדין היא החשיפה שבת זוגו הנוכחית של האיש, שאותה הוא תיאר כמי שאינה עובדת, היא למעשה מפיקה בכירה בתחום הטלוויזיה.
התביעה הוגשה על ידי האב, גרוש ואב לשני ילדים בגילאי 13 ו-8.5, שטען כי הוא לא מסוגל עוד להמשיך לשלם את דמי המזונות בסכום של 8,500 שקל בחודש, כפי שנקבע בהסכם הגירושים ב-2018. ההסכם, שאושר בבית הדין הרבני, כלל גם ויתורים מצד האם על נכסים ורכוש. לטענתו, קריסת החברה שבבעלותו, לצד חובות כבדים, אילצו אותו לעבור לגור עם משפחתו בבית חמותו בדירה קטנה. הוא הוסיף כי נישא מחדש וכי בת זוגו אינה עובדת - מה שמחמיר את מצבו הכלכלי.
הכנסתו של האב גבוהה בהרבה ממה שהצהיר צילום: Getty images Israel
חקירת בית המשפט, שכללה דו"חות של חוקר פרטי ועדויות מפורטות, גילתה סיפור שונה לחלוטין מזה שהציג האב:
מגורים מפוארים: במקום מגורים בבית חמותו, כפי שטען, התברר שהאב מתגורר בדירת יוקרה ברמת אביב, בעלות של 13 אלף שקל בחודש דמי שכירות.
מצב כלכלי מופרך: האב הצהיר על הכנסה חודשית של 10,000 שקל בלבד, אך החקירה הוכיחה כי הכנסתו גבוהה בהרבה. בין היתר, נמצאו העברות כספים גדולות לחשבונו מעסקי מטבעות דיגיטליים.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- האשה חזרה בה: “אוהבת את בעלה ומבקשת שלום בית”
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בת זוגו עובדת כמפיקה בכירה: אחת הטענות המרכזיות של האב היתה שבת זוגו לא עובדת, אך בית המשפט גילה שהיא משמשת מפיקה בכירה בתעשיית הטלוויזיה, ואף הייתה מעורבת באחרונה בהפקת סרט שזכה להצלחה רבה.
ניסה לטוות סיפור שקרי כדי לחמוק מחובות כלפי ילדיו
השופט שקד לא הסתיר את ביקורתו החריפה על האיש. בפסק הדין כתב: "הילוכו הפגום של האיש במסגרת ההליך שבפני חשף את הקלות הבלתי נסבלת שבה מתיר לעצמו בעל דין לכזב במצח נחושה לכל אורכו ורוחבו של ההליך". הוא ציין כי האיש ניסה לטוות סיפור שקרי שמטרתו להתחמק מחובותיו כלפי ילדיו.
הדו"חות של החוקר הפרטי שהוגשו לבית המשפט חשפו כי האב ממשיך לנהל עסק פעיל בתחום המטבעות הדיגיטליים, אף שטען כי החברה שבבעלותו קרסה. הוא תועד מגיע למשרדיו בקביעות ועובד באופן פעיל, בניגוד מוחלט להצהרותיו. כמו כן, העברות כספים גדולות שבוצעו בין חשבונותיו עוררו חשד להעלמת הכנסות.
- אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
- חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף ש'
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
בפסק הדין שפורסם נכתב גם כי, "האיש ניסה לשכנע כי חובותיו הם תוצאה של קריסת החברה, אך עדויות ועדויות נגדיות הוכיחו ההיפך – הוא ממשיך לפעול בעסקיו ואף זוכה לסיוע כספי משמעותי מבת זוגו ואביו".
כאמור, אחד הגילויים המפתיעים בפסק הדין הוא מעמדה של בת זוגו הנוכחית של האיש, שאותה הוא תיאר כמי שאינה עובדת ותלויה בו כלכלית. בחקירה התגלה כי היא מפיקה בכירה בתחום הטלוויזיה ועובדת בפרויקטים חשובים, כולל הפקת סרט שיצא באחרונה לאקרנים.
השופט כתב בהקשר הזה כי, "הטענה שבת זוגו אינה עובדת נמצאה שקרית לחלוטין, והוכח כי היא משתתפת בפרויקטים בעלי פרופיל גבוה. הטענה נועדה ליצור תמונה מטעה באשר למצבה הכלכלי של המשפחה החדשה".
האם נושאת לבדה בנטל הכלכלי
האם טענה לאורך כל ההליך כי היא נושאת לבדה בנטל הכלכלי של גידול הילדים. היא סיפרה בדיון כי, "הוא לא משלם שקל. כל האחריות נופלת עלי. קשה לי לתאר כמה קשה לי להתמודד לבד". עדותה של האם הותירה רושם אמין וחזק על השופט, והוא התייחס לדבריה במלוא הרצינות.
בסיום ההליך דחה השופט את התביעה וקבע כי לא הוכח כל שינוי נסיבות מהותי שמצדיק הפחתת מזונות. הוא חייב את האב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסכום כולל של 60 אלף שקל, וציין כי תביעתו של האב היא דוגמה לניסיון לנצל את מערכת המשפט באופן ציני. פסק הדין מספק תזכורת כואבת אך חשובה: האחריות ההורית אינה מסתיימת בגירושים, והתחמקות מתשלום מזונות אינה מקובלת – לא מבחינה משפטית ולא מבחינה מוסרית.
- 1.ומה עם עונש על רמאות ? (ל"ת)שמעון מבת ים 29/11/2024 07:23הגב לתגובה זו
אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
יורשי הקבלן טענו כי לא בטוח שהדירה אכן שולמה ולכן אין להכיר בהעברת הזכויות לקונה המקורי, שהעביר אותה לבתו וזו מכרה אותה לתובעים. השופט קבע כי הראיות מצביעות על כך שהעסקה הושלמה בשנות ה-80, וכי טענות היורשים הן ספקולציות בלבד. בפסק הדין פורטו משמעותה
של החזקה שנמסרה כבר אז, הראיות למס שבח ומס רכישה, והתנהלות היורשים לאורך השנים. הדירה תירשם על שם התובעים
הסיפור הבא החל בשלהי שנות השמונים, בבניין מגורים ברחוב גרוסברג 7א’ בירושלים. הדירה המדוברת, בת ארבעה חדרים שפונה לעורף בקומה השלישית, נמסרה אז לרוכש בשם דוד מילר, שקנה אותה מהמנוח ירחמיאל יוניוב, הקבלן שבנה את הבניין. עשרות שנים עברו מאז, הרוכשים המקוריים הלכו לעולמם, וגם הקבלן עצמו איננו עוד, והדירה החליפה ידיים בתוך המשפחה עד שנמכרה לתובעים, ירחמיאל טוקר ונחמה גליקר טוקר. אלא שבדרכם להסדיר את רישום הזכויות, ציפתה להם הפתעה: יורשי הקבלן התנגדו וטענו כי אין כל הוכחה שהתשלום עבור הדירה אכן שולם ב-1987.
המחלוקת הזו, שהתמקדה בשאלה טכנית לכאורה: האם התמורה שולמה או לא, נהפכה למכשול שמנע מהתובעים לרשום על שמם דירה שהם מתגוררים בה בפועל. ההליך המשפטי שניהלו הוביל להכרעה מפורטת של השופט אוהד גורדון בבית המשפט המחוזי בירושלים, שקבע כי העסקה ההיסטורית הושלמה וכי יש לרשום את הדירה על שם התובעים. לאורך פסק הדין חזר השופט והדגיש כי טענות היורשים נותרו בגדר ספקולציה בלבד, בעוד ראיות התובעים היו מוצקות בהרבה, גם אם חלקן מבוססות על מסמכים מלפני 40 שנה.
כבר בפתח פסק הדין מתאר השופט את התמונה העובדתית הכוללת. המנוח, שהיה קבלן שבנה את הבניין במסגרת הסדר עם משפחת גרינפלד, קיבל לידיו כמה דירות ומכר אותן לרוכשים שונים. ברישום הזכויות בבניין הופיע המנוח כבעלים של חלק יחסי של 4/79, המייצג את הדירה שבמרכז ההליך. לא היתה מחלוקת על כך שרישום זה משקף את הזכויות בדירה. ב-1987 נחתם ההסכם שבמסגרתו מכר המנוח את זכויותיו בדירה לדוד מילר, שקיבל לידיו גם את החזקה. בהמשך, העביר דוד את הזכויות ללא תמורה לבתו נעמי, וזו מכרה אותן ב-2018 לתובעים.
הטענות התבססו על אפשרות תיאורטית בלבד
כל אלה לעומת טענת היורשים, יגאל ובתיה יוניוב, שהצהירו כי אין לדעת אם דוד אכן שילם את מלוא התמורה למנוח, וכי ייתכן שהמנוח “נהג לאפשר שימוש בדירות” גם לפני שהועברו תשלומים מלאים. הטענות האלה לא באו מתוך ידיעה, אלא מתוך אפשרות תיאורטית בלבד, כפי שהבהירו השניים בעצמם בדיון. השופט מצטט את תשובת הנתבע יגאל יוניוב, שנשאל האם אביו סיפר לו על חוב כלשהו בגין הדירה: “אין לי מושג לבוא ולהגיד בוודאות ששולם או לא […] אין לי ידיעה מאבי".
- 26 שנה של עיכובים: זה הפיצוי על אי רישום דירה בטאבו
- בנות הזוג נפרדו: האם רישום בטאבו גובר על הסכם ממון?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לצד זאת, השופט מזכיר כי מדובר בעסקה עתיקה מאוד - ארבעה עשורים חלפו מאז, וכל הצדדים המקוריים הלכו לעולמם. אף על פי כן, התובעים הצליחו להציג ראיות משמעותיות המאששות את הטענה שהעסקה הושלמה. הראיות האלה נגעו בראש ובראשונה למסירת החזקה, שהיתה לפי ההסכם מותנית בעמידה מלאה של הרוכש בהתחייבויותיו, כולל תשלום התמורה. כפי שמציין השופט בפסק הדין שפורסם, “מסירת החזקה הותנתה, בהסכם המכר, בעמידה של דוד בכל התחייבויותיו לפי ההסכם […] מכאן שבעצם מסירת החזקה לדוד יש משום תמיכה ניכרת בכך שהתמורה בגין הדירה שולמה על ידו”.
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
