האם הצילה זוג מקריסה כלכלית, ולא תקבל עדיפות בהחזר החובות
בית משפט השלום בחיפה דחה ערעור של אמה של בת זוג בהליך חדלות פירעון, שניסתה להוכיח שההלוואה של 500 אלף שקל שנתנה לבני הזוג היתה מובטחת במשכנתא. השופטת אילנה הדר: המשכנתא נרשמה רק חודשים לפני פתיחת ההליכים, וזה "מקים חשש ממשי" שהמטרה היתה לעקוף נושים
אחרים
המקרה הבא הוא סיפור משפחתי שנהפך לסיפור משפטי: אמא שמכרה את דירתה כדי לעזור לבת ולחתן לקנות דירה, ועברה בעצמה להתגורר איתם - לא תקבל מעמד של נושה מובטחת בהליך חדלות הפירעון שנפתח נגד הזוג. כך נקבע בפסק דין שניתן בבית משפט השלום בחיפה.
בני הזוג נקלעו להליך חדלות פירעון, והאמא הגישה תביעת חוב בסכום של 500 אלף שקל וטענה שהיא זכאית למעמד של נושה מובטחת. כלומר לעמוד בראש התור לקבלת הכסף בחזרה, לפני שאר הנושים. הנאמן בהליך, עו"ד חגי פריד, הכיר בחוב בסכום של 482.6 אלף שקל, אך קבע שמדובר בחוב רגיל בלבד, לא מובטח. על כך הוגש הערעור שנדחה כעת.
הסיפור התחיל ב-2017, כשבני הזוג נישאו ועברו להתגורר בדירתה של האמא בקריית ים. ב-2020 היא מכרה את הדירה בתמורה ל-650 אלף שקל, והעבירה לבני הזוג 500 אלף שקל מתוך הכסף - לטענתה כהלוואה, לצורך רכישת דירה עבורם. בני הזוג רכשו דירה בחיפה, ואחר כך החליפו אותה בדירה בקרית אתא. גם כשהם התגרשו ב-2023, נכלל בהסכם הגירושים סעיף שלפיו יוחזרו לאמא כספי ההלוואה ממכירת הדירה.
הבעיה: רק ב-23 בינואר 2024 - פחות משנתיים אחרי שהזוג רשם את הדירה השנייה על שמו, וזמן קצר לפני שביקשו צו לפתיחת הליכי חדלות פירעון - נרשמה לטובת האמא משכנתא מדרגה שנייה על הדירה. לטענתה, זה היה מימוש של התחייבות שניתנה לה כבר ב-2020, כשנחתם הסכם ההלוואה. לטענת הנאמן, זה היה ניסיון מאוחר ומלאכותי לשפר את מעמדה על חשבון שאר הנושים.
"תמוה שבמשך שנים לא טרחה לרשום את זכויותיה"
השופטת אילנה הדר קיבלה את עמדת הנאמן. בפסק הדין שלה היא כתבה כי "תמוה בעיניי שבמשך שנים לא טרחה המערערת לרשום את זכויותיה הנטענות או לוודא שהיחידים יעשו כן", בייחוד כשבני הזוג כבר החליפו דירה כשנתיים לפני כן, והמשכנתא נרשמה רק "חודשים ספורים לפני מתן צווי פתיחת ההליכים".
השופטת התייחסה לסעיף 219 לחוק חדלות פירעון, שנועד למנוע מצב שבו חייבים מעניקים בטוחות לנושים "מועדפים" - לרוב קרובי משפחה - רגע לפני שהם נכנסים להליך רשמי. לדבריה, "מועד הרישום, בצירוף הקרבה המשפחתית בין הצדדים, מקימים חשש ממשי כי מדובר בפעולה שנועדה לשפר את מעמדה של המערערת על חשבון יתר הנושים ערב פתיחת ההליכים".
נקודה נוספת שפעלה לרעת האמא: גם המסמכים הרשמיים של בני הזוג עצמם לא תמכו בגרסתה. בהסכם מכירת הדירה הראשונה הם הצהירו שהנכס "נקי מכל שעבוד" פרט למשכנתא הבנקאית, ובהסכם הגירושים נעשתה הבחנה מפורשת בין המשכנתא של הבנק לבין ההלוואה של האמא, בלי שזו הוגדרה כחוב מובטח. השופטת ציינה גם שמדברי בני הזוג עצמם בדיון "עלה כי רעיון רישום הבטוחה לטובת המערערת עלה רק לאחר גירושי היחידים ובסמוך לפתיחת ההליכים".
האמא כבר לא גרה בדירה ולא טוענת שפונתה ממנה שלא כדין
האמא ניסתה גם לטעון לזכות עיכבון (זכות שמאפשרת למי שמחזיק בנכס של מישהו אחר - למשל רכוש, רכב או דירה - לא להחזיר אותו, כל עוד החוב שמגיע לו לא נפרע) בדירה ולזכות שביושר (זכות שמקורה לא ברישום פורמלי בטאבו, אלא בהתנהגות ובהתחייבויות בין הצדדים - כשמישהו פעל בהסתמך על הבטחה ברורה שיקבל זכות בנכס, אבל הזכות הזו לא נרשמה רשמית), אבל גם שתי הטענות האלה נדחו. לגבי העיכבון, השופטת הזכירה פסיקה ותיקה של בית המשפט העליון, שלפיה "בעל זכות העיכבון חייב שתהא לו חזקה בנכס המעוכב", ומכיוון שהאמא כבר לא מתגוררת בדירה ולא טוענת שפונתה ממנה שלא כדין, אין לה זכות עיכבון. גם הטענה לזכות שביושר, שמבוססת על הלכת אהרונוב, נדחתה. השופטת קבעה שאי אפשר להקיש מאותו מקרה לכאן, מכיוון שמדובר בזכות נטענת שלא הוכחה, מול זכויות נושים בהליך חדלות פירעון.
השופטת קבעה כי "אין בכל האמור כדי לגרוע מעצם קיומו של חוב כלפי המערערת, אולם אין מקום להקנות לה מעמד של נושה מובטחת בהליכי חדלות הפרעון". כלומר האמא תקבל את חלקה בקופת הנשייה, אבל רק אחרי הנושים האחרים, ולא בעדיפות. הערעור נדחה, ובעקבות הנסיבות המשפחתיות, הוחלט שלא לחייב אותה בהוצאות משפט.
