ס"ע 9022-06-10:

בבית הדין האזורי לעבודה ירושלים

על ידי כב' השופטת דיתה פרוז'ינין

ניתן ב-23.8.2010 המערערת: נאדרה נמרי

המשיבות: 1.בית ספר שמידט לבנות 2.האגודה הגרמנית לארץ הקודש 3.מייקל קירשיר 4. Blessed virgin mary (mary ward Sisters) 5. Archdiocese of Cologne

תקציר מאת עו"ד אנדראה קאופמן-חיקין

העובדות

נאדה נמרי (להלן:"העובדת") עבדה כמורה לשפה הערבית ולדת האיסלאם בבית הספר שמידט לבנות (להלן:"המעביד/המשיבה").

העובדת הועסקה במשך כ-27 שנה, בחוזה לתקופה קצובה, אשר נחתם בכל שנה מחדש מבלי שעטתה חיג'אב (כיסוי ראש).

בחודש מאי 2010 נדחתה בקשת העובדת להתחיל לעטות כיסוי ראש-חיג'אב מטעמי דת, במהלך שעות הלימודים ובשל התעקשותה לעשות זאת נתבקשה לשוב לביתה כל עוד היא עוטה חיג'אב.

העובדת מבקשת ליתן סעד זמני, להורות למשיבים להמשיך להעסיקה בבית הספר עד להחלטה סופית בתביעתה, כשהיא עוטה כיסוי ראש, המכסה את ראשה ואת צווארה, כשפניה חשופות.

החלטה

השאלה העיקרית בה דן בית המשפט היא האם האיסור שהוטל על העובדת לעטות חיג'אב בתחומי בית הספר פוגעת בחופש הדת והאם פגיעה זו מוצדקת ומידתית לנוכח אינטרסים אחרים הניצבים מולה, או שמא מדובר באפליה פסולה הנוגדת את הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

נקודת ההנחה של בית הדין היא, כי לבישת חיג'אב הנה מצווה המוטלת על נשים בנות הדת המוסלמית, ואיסור על מצווה זו הינו בגדר פגיעה בחופש הדת. המשפט הישראלי מכיר בחופש דת ובחופש מדת.

מכוח העיקרון של חופש הדת, ומתוך הרצון לאפשר לבני הדתות השונות לחנך את ילדיהם על פי השקפת עולמם ודתם, ניתנה לעדות השונות האפשרות לאוטונומיה חינוכית על ידי הקמת בתי ספר פרטיים לצד בתי הספר רשמיים. בתי ספר אלה מאפשרים את הגשמת חופש הדת גם בחינוך, על ידי טיפוח מאפיינים הייחודיים להם, בין כזכות של מיעוט ובין כהשתקפות מקובצת של זכויות הפרט.

עם זאת הלכה היא, כי חופש הדת נסוג מול שיקולים חינוכיים הקשורים לאופיו ומהותו של בית הספר. חופש האמונה והדת אינו מוחלט. יש לאזן בינו לבין חופשים וחירויות אחרים הנתונים לפרטים. יש לאזן בינו לבין צורכי הכלל.

מאחורי דרישת האחידות בלבוש ובהתנהגות עומדים שיקולים חינוכיים הקשורים לאופיו ומהותו של בית הספר, כבית ספר של עדה דתית. באמצעות האחידות בלבוש ובהתנהגות נמצא המכנה המשותף, המאפשר לתלמידים כולם - נוצרים בני העדה היוונית-קתולית ונוצרים בני עדות אחרות, נוצרים ושאינם נוצרים - לקיים מערכת חיים משותפת בבית הספר, המבוססת על פלורליזם דתי ועדתי.

פגיעה בלבוש ובהתנהגות האחידה תביא לפגיעה באופיו של בית הספר ובאיכותו הייחודית, וסופה פגיעה במסגרתו הייחודית ובעמדה הדתית (המתונה) השולטת בבית הספר.

בית הדין פסק, כי בית הספר שמידט הינו מוסד נוצרי שהכניסה אליו הינה על בסיס וולונטרי. בהיותו בית ספר פרטי בבעלות עדה דתית המוכרת בישראל, קבע לעצמו בית הספר קוד לבוש אשר נועד לחזק את המסר של פלורליזם וכבוד הדדי, שבית הספר דוגל בו מעצם היותו משרת אוכלוסיה נוצרית ומוסלמית כאחת, כדי ליצור שוויון ואחדות בין הדתות, למנוע כפיה ולחץ חברתי, ולקיים אוירה ידידותית. בית הספר פועל ברוח זו, וברוח מטרות אלה כבר 120 שנה.

פגיעה בקוד הלבוש תגרום לשינוי בסטטוס קוו הקיים, ובערכים שבית הספר מנסה להקנות לתלמידותיו. שמירת קוד לבוש אחיד לצורך השגת מטרותיו החינוכיות של בית הספר מחייבת שמירת קוד כאמור הן למורות והן לתלמידות, בשל היות המורות דוגמא ומופת לתלמידות. אין זה מתקבל על הדעת כי לבישת חיג'אב תיאסר על התלמידות ותותר למורות.

גם קיומם של יחסי עובד-מעביד בין המורות לבית הספר אינו מצדיק ראיה שונה של הדברים, במיוחד כאשר מדובר במורה שעבדה בבית הספר במשך 27 וידעה היטב, כי קיים בבית הספר קוד לבוש מחייב, גם אם הדברים לא הועלו על הכתב, וכי לבישת חיג'אב הינה חריגה מקוד זה ועלולה לגרום למתח בין נוצרים למוסלמים.

בית הדין קבע, כי למרות שקיימת פגיעה בחופש הדת של העובדת באיסור על לבישת חיג'אב, מדובר בפגיעה מוצדקת לנוכח הערכים הניצבים אל מול זכותה זו של העובדת, ובראש ובראשונה זכותם של המשיבים לנהל את בית הספר על פי הערכים והמטרות העומדים לנגד עיניהם, ואשר מונחלים בבית הספר מזה 120 שנה.

בית הדין שוכנע, כי מתן היתר למבקשת להופיע בבית הספר כשהיא עטויה בחיג'אב עלול לפגוע ולהגביר את המתח בין הנוצרים למוסלמים בבית הספר, דבר שלכל הדעות אינו רצוי. כמו כן נקבע, כי הפגיעה הינה מידתית שכן לא נאסר על המבקשת לעטות חיג'אב מחוץ לכתלי בית הספר.

עוד קבע בית הדין, כי עיקרון השוויון אינו עיקרון טכני הנאכף באופן עיוור, ומבלי להתחשב באינטרסים מתנגשים אחרים, וכפי שפורט בהרחבה לעיל, האיסור לעטות חיג'אב בין כתלי בית הספר עומד לפיכך בחריג שבסעיף 2(ג) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, ועל כן אינו מנוגד להוראות חוק השוויון.

סוף דבר, בית הדין קבע, כי בהתנהגותה של העובדת התפטרה היא מעבודתה אצל המשיבים, שכן יכלה להמשיך ולעבוד בתנאי עבודתה הקודמים (ללא החיג'אב).

בקשת העובדת למתן צו המחייב את המשיבים להמשיך ולהעסיקה כשהיא עוטה חיג'אב נדחתה.