עובדות

--------

איוניר מיכה (להלן - העובד) שימש כמנהל החוזים וההתקשרויות במשך כ-8 שנים, בחברת "כרמל אולפינים בע"מ" (להלן - המעסיקה). עם תחילת ההתקשרות, חתמו הצדדים על מסמך, לפיו המעסיקה הזמינה את שירותיו של העובד ושל עסקו לבצע שירותי פיקוח בנושא רכש וחוזים. בחוזה נכתב מפורשות, כי המחיר לשעת עבודה כולל בתוכו את כל העלויות – דמי הבראה, חופשה שנתית, פיצויים וכו'. כמו כן, נאמר בהסכם, כי בין הצדדים לא יהיו יחסי עובד מעביד. במהלך כל תקופת ההתקשרות שולמה לעובד התמורה כנגד המצאת חשבוניות מס. לאחר תום ההתקשרות בין הצדדים הגיש העובד את התביעה, במסגרתה טען לקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים. העובד תבע תשלום זכויות סוציאליות: דמי חופשה, דמי הבראה, קרן השתלמות, וכן תשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

המעסיקה טענה, שככל שייקבע שחייבת היא בתשלום עבור זכויות המגיעות לעובד, הנובעות מיחסי עבודה, זכאית היא לקיזוז הסכומים שקיבל העובד מעבר לתמורה שהייתה משתלמת לו כעובד שכיר אצלה. המעסיקה אף הגישה תביעה נגדית, לפיה על העובד להשיב לה את אותו חלק ששולם לו על יסוד ההנחה שהוא קבלן עצמאי מעבר לסכומים להם היה זכאי כעובד.

לבית הדין הוגש עותק ממסמך עליו חתם העובד מספר שנים לאחר תחילת עבודתו, ואשר כונה להלן "מסמך גדרון". באשר לתוכן המסמך, הרי שלא מופיעות בו כלל המילים "גדרון" או "הלכת גדרון" אך תוכנו ומשמעותו של המסמך ברורה ומובנת- המסמך קובע, כי באם יקבע שבין הצדדים קיימים יחסי עובד מעביד יחושבו שכרו וזכויותיו של העובד לפי דרגה 43 לדירוג ההנדסאים.

בית הדין האזורי לעבודה בחיפה קבע

----------------------------------

בית הדין קבע, כי העובד הבין את משמעותו של המסמך עליו חתם. מהראיות שהובאו עולה, כי העובד ידע לעמוד על זכויותיו על פי ההסכם, לדרוש הצמדות ואף לבקש העלאות תעריף השכר השעתי. טענות העובד, כי עמד בעמדת נחיתות כזו שלא אפשרה לו להביע התנגדות לחתימה על המסמך וכי המסמך נחתם בכפיה, נדחו.

לאורך השנים חלה התפתחות בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה באשר להלכת גדרון. כיום, פסיקת בית הדין הארצי קובעת, ש"הלכת גדרון" חלה גם על מי שבהסכם עמו לא נאמר כך במפורש (ע"ע 300256/98 אייזיק נ. תה"ל תכנון המים לישראל, פד"ע ל"ו 817). נדמה שככלל, כאשר קיימת הסכמה אמיתית ומודעת של הצדדים להעסקה על בסיס "עצמאי" ולימים מתברר, כי נוצרה בפועל מערכת יחסים של עובד-מעביד, כללי המשפט ותחושת הצדק מחייבים להחזיר את המצב לקדמותו גם במישור הכספי ולאפשר לבית הדין לקבוע, ולמעשה לשחזר למפרע, את זכויותיו של "העצמאי" על פי מעמדו החדש כ"עובד". הבסיס המשפטי לכך נעוץ בעקרונות ההשבה שבדיני החוזים, בדיני עשיית עושר ובכללי הצדק ותום הלב שהם מעיקרי הצדק הטבעי. על פי עקרונות אלה, בסמכותו של בית הדין לבחון את מכלול הנסיבות ולהצהיר, כי "העובד", שזה עתה הוצהר על מעמדו למפרע, קיבל את כל המגיע לו כעובד בתקופת העסקתו כ"עצמאי".

קביעת השכר, שמי שנחשב כ"עצמאי", היה מקבל כ"עובד", תלויה בנסיבות כל מקרה, אולם הכלל הוא, כי על המעסיק מוטל נטל ההוכחה. מאידך, אדם אינו יכול לטעון שהוא עובד ובו בזמן לקבל זכויות על בסיס שכרו כ"קבלן", כשקיימים נתונים ברורים ששכר זה גבוה מן השכר כ"עובד".

לנוכח האמור נקבע, כי יש לחשב את זכויות העובד על בסיס שכר של עובד שכיר ולא על בסיס השכר שקיבל העובד בפועל כעצמאי וזאת לא רק ממועד חתימת מסמך גדרון ואילך, כפי שטוען העובד, אלא בהתחשב בכל תקופת ההעסקה.

מהו גובה שכרו של עובד?

בעניין זה, הוסכם במסמך שנחתם על ידי הצדדים, כי החישוב יעשה לפי דרגה 43 בסולם דירוג ההנדסאים. בית הדין הסתמך על הסכמה זו בחשבו את שכר העובד.

התביעה לקיזוז/השבה

אין ספק, כי התובע קיבל תשלום גבוה באופן ניכר מהשכר לו היה זכאי. כמו כן נקבע, כי הגדרת היחסים שבין הצדדים כיחסי קבלן-מזמין היתה רצונם של שני הצדדים במשותף.

בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה נקבע, בין היתר משיקולי הרתעה, כי כלל, אין לחייב את העובד בהשבת ההפרש בין התמורה ששולמה לו כעצמאי לבין השכר שהיה משולם לו כעובד (ע"ע 300267/98 יוסף טויטו - מ.ש.ב. הנדסת קירור למיזוג אויר (1965) בע"מ, פד"ע לז 354 ). עם זאת, כמו לכל כלל, גם לכלל זה ישנם חריגים. במקרים בהם הסכימו הצדדים על שכר גבוה באופן ניכר מזה שמבצע העבודה היה מקבל כ"עובד" והוסכם, כי במקרה שייקבע כי מבצע העבודה הוא "עובד" הזכאי לזכויות של עובד תעשה השבה, יש ליתן נפקות למוסכם בין הצדדים. החריג השני נוגע למקרה בו מבצע העבודה דורש לקבל תשלומים כעצמאי, ומקבל תשלום גבוה באופן ניכר מזה שהיה מקבל כ"עובד".

בעניין העובד, בית הדין קבע, כי התמורה ששולמה לתובע עלתה בהרבה על זו שהייתה משולמת לו כעובד לפי דרגה 43 עליה הסכימו הצדדים. כמו כן, הצדדים חתמו על מסמך גדרון, המזכה את המעסיקה בהשבה. מכאן, שהתמלאו התנאים להחלת החריג המאפשר השבה עפ"י ההלכה.

עם זאת, קבע בית הדין, עדיין יש לשקול את מכלול הנסיבות ולוודא שאינן מביאות לפגיעה בעובד. בנסיבות העניין, מששני הצדדים הביעו רצונם, כי היחסים ביניהם לא יוגדרו כיחסי עובד מעביד, והמעסיקה לא חויבה לשלם לעובד כל סכומים נוספים, אין מקום לחייב את העובד בהשבה מעבר לכך.

עוד יש להביא בחשבון את הצורך להיאבק בנוהל הפסול של העסקת עובדים במסווה של קבלנים עצמאיים. לנוכח רצונם המשותף של שני הצדדים במקרה זה, חיוב העובד בהשבה מלאה לא יביא לתוצאה צודקת ומאוזנת.

אשר על כן, תוצאת הדברים הנה, כי תביעותיהן הכספיות של שני הצדדים קוזזו זו כנגד זו.

(*) הכותב - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".