אם אי פעם תהיתם מהו הדבר שהפך את המחשב האישי מצעצוע ל"גיקים" בשנות ה-80, למוצר ביתי שאי אפשר בלעדיו כיום, התשובה על כך היא כנראה העכבר. לפני בואו של העכבר, היו משתמשי מחשב נאלצים להקליד פקודות ארוכות ובעלות תחביר קשיח מאוד אפילו כדי לבצע משימה פשוטה כמו העתקת קובץ או הפעלת תוכנה.

מאז המציא דגלס אנגלברט את העכבר בשנת 1963 (22 שנה לפני תוכנת חלונות, ו-21 שנה לפני המקינטוש, למי שלא זוכר) עברו גלגולים שונים על אמצעי הקלט הנפוץ הזה, אך עד כה, מלבד שיפורים טכניים אי-אלו, לא נראתה מהפכה של ממש. הסרט "דוח מיוחד" משנת 2002 שלהב את דמיונם של ההמונים כשהציג צורה "חדשה" לשליטה במחשב, בה תנועות ידיו של המשתמש משמשות להנעת פריטי מידע על התצוגה.

כיום, חברה ישראלית בשם XTR מפתחת טכנולוגיה המבוססת על רעיון דומה ותמונת השער באתר האינטרנט של החברה- http://www.xtr3d.com מזכירה מאוד את המראה המוצג בסרט האמור.

האם אכן עבר זמנו של העכבר?

העכבר הראשון שפיתח אנגלברט, היה דומה יותר ללבנה מאשר למוצרים המקובלים כיום, אך למרות שהעכברים של היום הרבה יותר נוחים, משוכללים וארגונומיים, הם עדיין לא מספיק אינטואיטיביים. מספיק לראות אדם מבוגר מנסה להפעיל עכבר בפעם הראשונה כדי להבין שרחוקה הדרך משליטה מובנת מאליה.

במקביל לפיתוח של עכברים נוחים יותר או בעלי כמות גדולה יותר של כפתורים, חברות רבות מנסות להמציא שיטות חדשות לשלוט במחשב. הכיוון הכמעט מובן מאליו הוא דיבור - במקום לחפש פריטים בתפריטים, פשוט לומר למחשב "כיבוי" או "הפעל מעבד תמלילים", אך יש כאן כמה בעיות. הבעיה הראשונה היא היכולת המוגבלת של מחשב לזהות צורות דיבור, שפות ומבטאים שונים. מערכות הזיהוי-דיבור היחידות שמבצעות עבודה סבירה כיום הן מערכות מאוד ממוקדות, כמו המערכת שמזהה שמות ערים בשרות סלופארק.

במערכת ההפעלה ויסטה, למשל, קיימת מערכת זיהוי דיבור מתקדמת למדי, אך היא לא אחת התכונות שמדברים עליהן הרבה, פשוט כי היא עדיין לא הגיעה לרמת אמינות גבוהה מספיק בשביל להפוך למיינסטרים.

בעיה נוספת היא שחלק לא קטן מהעבודה שלנו היא עדיין ויזואלית ופעולה פשוטה כמו בחירת עשרה קבצים והעתקתם לתיקייה אחרת תדרוש "הסבר" ארוך למדי, אפילו בהנחה שהוא יעבור חלק. את אותה פעולה אפשר לבצע עם העכבר בשניות בודדות ולכן רוב המשתמשים יעדיפו עדיין את השליטה הישירה מאשר דקלום של פקודות ארוכות (ועוד לא הזכרנו את המעצבים הגרפיים).

תנועות ידיים מרהיבות, כמו אלה שראינו בסרט הן בהחלט תרגיל מרשים, אך האם זה העתיד? בל נשכח שכבר בשנת 1957 היו מחשבים שהשתמשו בטכנולוגיית עט-אור, שאפשרה לגעת במסך עם העט ולבחור פריטים או לצייר קווים. עטי האור נעלמו מהזירה מהר למדי, למרות שהם קלים יותר לשימוש, לכאורה, מעכבר.

הסיבה היא שבסופו של דבר, זה פשוט לא נוח. מסך המחשב נמצא במרחק של לפחות חצי מטר מפניו של המשתמש, ולהחזיק עט כשהוא צמוד למסך זה פשוט מעייף.

לא, זוהי לא עצלנות, אלא פשוט צורת עבודה שהיא בניגוד לדרך הטבע ולמבנה גופינו. החזקת היד באוויר דורשת הרבה יותר אנרגיה מאשר הפעלת העכבר ולכן טכנולוגיה זו לא יכולה להיות שימושית לעבודה משרדית שגרתית. העובדה שגם השימוש בעכבר רגיל גורמת לאנשים רבים לעייפות בפרקי היד, שלא לדבר על תסמונות RSI שונות.

הטכנולוגיה של חברת XTR3D מבוססת על מצלמות וידאו וזיהוי תנועה כדי להחליף את העכבר, ואילו משחק הוידאו Wii של נינטנדו משתמש בחיישנים ג'יירוסקופיים כדי לזהות את תנועות המשתמש, אך בסופו של דבר, שתיהן נועדו לכישלון בעולם העסקים. בעולם משחקי המחשב יש להן עתיד גדול, ללא ספק, ואולי אף בתחומים אחרים, אך בעבודה משרדית אין לכך סיכוי להצליח מעבר לגימיק הראשוני.

אם כן, האם נידונו להישאר תקועים עם העכבר לנצח?

לא בטוח. טכנולוגיה נוספת שעשויה להפוך למציאות בעתיד הלא רחוק היא שליטה מחשבתית. כשאנו חושבים, אנו יוצרים פולסים חשמליים שאותם ניתן למדוד בעזרת מכשירי EEG (אלקטרו-אנספלו-גרם) ועל ידי עיבוד של מידע זה ניתן לשלוט גם במחשב.

הרי בסופו של דבר, כך אנו שולטים בשרירים של גופנו! מרכז Wadsworth בניו יורק עוסק מזה כמה שנים בפיתוח מערכת ממשק מוח-מחשב (BCI) שמאפשרת לאדם לשלוט על מחשב באמצעות מחשבה בלבד. בתחילת הדרך היה צורך להשתיל אלקטרודות ישירות לתוך המוח כדי לקבל שליטה מדויקת, אך כבר כיום יש מעין כיפה הקולטת את גלי המוח ומעבדת אותן לפקודות. מדובר בתהליך מורכב ומסורבל, אך אין ספק שבעתיד יפותחו מערכות נוחות וידידותיות יותר.

כיום, המטרה העיקרית של המחקר היא לסייע לנפגעי תאונות וחולי ALS, אך בסופו של דבר אין מניעה שכולנו נחבוש כיפה כזו ונשתמש בה לשליטה ישירה על המחשב. מעבר לנוחות הפיזית, גלום כאן יתרון נוסף, והוא המהירות. המוח שלנו פועל הרבה יותר מהר מאשר השרירים שלנו מסוגלים לנוע ולכן שליטה באמצעות המחשבה תאפשר ביצוע פעולות במהירות גבוהה פי עשרות ואפילו מאות מאשר כל אמצעי קלט אחר.

המגבלה העיקרית על הטכנולוגיה הזו כיום היא העובדה שגלי המוח הם חלשים מאוד וקשה מאוד לקלוט אותם ולהבדיל ביניהם לבין רעש-רקע, אך עם הזמן, בעיות אלה צפויות להיפתר ולפרוץ את הגבולות לממשק נוירוני אמיתי.