שלשום (ד') בבוקר השתתף החשב הכללי, רו"ח ד"ר ירון זליכה, בטקס הפרידה מאיציק כהן, סגנו הבכיר. תשע שעות לאחר מכן ירד זליכה לתל אביב, למוזיאון ארץ ישראל, יחד עם רעייתו ושתי בנותיו, כדי לקבל את אות המופת מטעם עמותת אומ"ץ - אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי. העמותה, שהוקמה לפני ארבע שנים, מעניקה מדי שנה פרסים לאישי ציבור ולעובדים מהשורה, שחשפו שחיתויות במקום העבודה שלהם, בעיקר במגזר הציבורי, כמו גם לעיתונאים ולאנשי תקשורת שחושפים עוולות ומסייעים לחלשים.

ההחלטה לתת לזליכה את התואר נפלה לפני כמה חודשים, כאשר הוא סיים לתת את עדותו בפרשת מכירת גרעין השליטה בבנק לאומי, והעלה את החשדות כלפי ראש הממשלה, אהוד אולמרט. בעיתוי מקרי, לפני שבוע בדיוק, הודיע שר האוצר רוני בר-און לזליכה, כי החליט לסיים את הקדנציה שלו כחשב הכללי. ההחלטה כמובן עוררה סערה ציבורית. זליכה יצא למאבק. הפרס שקיבל שלשום - הפך להיות הרבה יותר רלבנטי ודרמטי.

ואכן זליכה שהגיע לאירוע של עמותת אומ"ץ, שלשום בערב, היה מסמר הערב. בזה אחר זה עמדו בתור - המוזמנים, חברי העמותה, עיתונאים ומכובדים אחרים - כדי ללחוץ את ידו ולהצטלם איתו. האירוע כולו, שהועבר בשידור חי בקול ישראל ובחלקו גם בערוץ הראשון, ריכז גם התעניינות מצד כלי תקשורת רבים אחרים. אלו האזינו בקשב רב לחשב הכללי. בסיום נאומו המרגש, זכה זליכה לתשואות ממושכות מהקהל שנעמד על רגליו. עמותת אומ"ץ היא גלגל ההצלה כמעט האחרון של זליכה. מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, שהיה אמור לשאת את ההרצאה המרכזית בטקס, ויתר על השתתפותו. ח"כ שלי יחימוביץ, גם היא ממקבלי הפרס שלשום, היא זו שפנתה למבקר ודרשה ממנו שיכריז על זליכה כמי שזכאי להגנת חושפי שחיתויות - הליך הקבוע בחוק, ובכך לסנדל את בר-און והממשלה. המבקר החליט שעדיף שיוותר על הופעתו, כדי לא ליפול כטרף קל בפיהם של מתנגדיו, שהיו קובלים על העדר אובייקטיביות בטיפול בזליכה.

אבל גם ללא נוכחות המבקר, היה הטקס מרגש ומעורר מחשבות רבות. תמונת המצב, כפי שעלתה מפי הדוברים השונים, כולל מקבלי הפרס - ובראשם זליכה - לא היתה מעודדת. בכל רגע היית צריך לתפוס את עצמך, ולהגיד: "היי, מדובר במדינה שלנו, בקופה הציבורית אשר שייכת לכל אחד מאיתנו. והיא נשדדת מדי יום, כל שעה וכל רגע".

עמותת אומ"ץ, שייסד העיתונאי החוקר אריה אבנרי - שבמשך שנים רבות חשף שחיתויות ועוולות של המימסד בעיתון הבית שלו, ידיעות אחרונות - מונה כיום כ-300 חברים פעילים ועוד כמה אלפי אוהדים.

המאבק בשחיתות לא החל עם זליכה ולא יסתיים אחריו. אלו שממקדים כעת אש עליו, רוצים להשיג שתי מטרות: האחת, להזיז את הפקיד המעצבן, את ה"הילד ששם את האצבע על הסכר". השניה - אותם בעלי אינטרסים רוצים להסיט את האש מהנושא המרכזי - השחיתות, ולהפוך את ההדחה של זליכה ליריבות אישית לכאורה בין עובד למעביד, בין פקיד בכיר לראש ממשלה.

הבושה נעלמה

הנושא המרכזי הוא רמת המוסריות וההגינות בשירות הציבורי. אולמרט איננו ראש הממשלה הראשון שהמשטרה אוספת עליו ראיות - חשדות בלבד, בשלב זה. מי שרוצה ללמוד את שורשי השחיתות הציבורית - שיילך לחפש בספרי ההיסטוריה ובתולדות מפא"י. אלא שבשנים האחרונות, קרו כמה דברים חמורים שהעלו את רמת הבחילה של רבים וטובים, לכזו אותה הם יותר לא יכולים לסבול.

תופעה נלווית לשחיתות היא היעלמותה של הבושה. אצל מפא"י, ואחר כך בתקופת שלטון הליכוד - שעשה כל מאמץ לחקות את המפא"יניקים - עשו זאת במעט תיחכום, בסתר, בשיטת הפתקים המפורסמת. היו "מעאכרים" שהפכו את מקצועם לאומנות. תשאלו את פקידיו של פנחס ספיר, למשל. בסוף השבוע שעבר, פגשתי קצין במשטרה,שעוסק בחקירות. העלינו זיכרונות מימי קצין החקירות המפורסם, בנימין זיגל ז"ל. זיגל היה ידוע בכינויו "זיגל האיום" - כינוי שממש לא תאם את אישיותו אבל סייע לו רבות כדי לפצח חקירות. אותו קצין הסכים עימי בסוף השיחה, שבהשוואה לפרשיות שיש בשנים האחרונות, לו אשר ידלין, השר אברהם עופר ז"ל וחבריהם האחרים - היו מגיעים היום לחקירה על אותן חשדות, ספק הוא אם חוקרים כמו זיגל בכלל היו פותחים להם תיק.

בין שחיתות אישית לציבורית

לאור כל החשדות והסיפורים שזליכה מנה אותם על קצה המזלג - פרשת דרעי, שזיעזעה את המדינה, נראית כאפיזודה חולפת. אריה דרעי נראה לפתע כדמות צחה כשלג. הנורמות שמקובלות בשירות הציבורי והחיבור בין הון לשלטון, הפכו לדבר בלתי נסבל והם נמצאים בכל מקום. סרגלי הכלים שמגדירים מהי נאמנות ציבורית, מהי שחיתות השתבשו לחלוטין. מנכ"ל משרד מבקר המדינה, שלמה גור, שדיבר במקום המבקר, היטיב להסביר כי אין דמיון בין שחיתות ציבורית לבין שחיתות אישית. עם זו האחרונה, קל יותר להתמודד כי היא בגדר עבירה פלילית, ויש כלים להתמודד איתה.

שחיתות ציבורית, היא אוסף של פעולות, התנהגויות, שיחות טלפון, טובות הנאה קטנות לכאורה, העברת מידע לנחקרים במשטרה, מסירת מידע מוקדם לגורמים - שהעיתוי בקבלת המידע, שווה להם הרבה מאוד כסף. ועוד שורה של דברים שכל אחד מהקוראים יכול לדמיין לעצמו.

שחיתות ציבורית היא שורה של התנהגויות מצד הממשלה, שהן במרחק ניכר ממה שמצפים אזרחיה. כך למשל, זליכה נוהג לספר שכאשר נכנס לתפקידו לפני ארבע שנים, גילה כי הממשלה לא נוהגת לשלם את חובותיה בזמן, כמו שהיא אינה יודעת בכלל איך גובים חובות שחייבים לה. זאת, כי לא היו מערכות מידע שטיפלו בנושא זה. הוא גילה גם שהממשלה עושה מכרזים לכסאות משרדיים: משרד אחד משלם 100 שקלים לכיסא ואילו משרד אחר, על אותו כיסא, מאותו ספק, שילם 400 שקלים. למה? ככה! התופעות האלו והאחרות היו הקרקע הפוריה להאצת פרויקטי המרכבה, ממשל זמין וכל אותם פרויקטים שביצע סגנו של זליכה, כהן, שזכה ממנו לגיבוי מוחלט.

הגיבוי נבע לא רק בגלל האהבה לטכנולוגיה, אלא בעיקר כי זליכה הבין וראה ב-IT כלי מרכזי שבאמצעותו הוא יוכל לבצע את משימותיו. זליכה לא החל את המאבק בשחיתות בפרשת אולמרט. שורת הפעולות אותן מנה שלשום בנאום שנשא בעקבות קבלת האות, הוגדרו כפעולות לייעול השירות הציבורי. כבר אז הן נתקלו בהתנגדויות רבות. השקיפות, עליה הרבה לדבר זליכה - היא האויבת של כל אלו שיש להם מה להסתיר. לטכנולוגיה, למערכות המידע, להיי-טק - יש איפוא, תפקיד נכבד במאבק למיגור השחיתות בשירות הציבורי.

זליכה לא היה היחיד שקיבל שלשום את פרס אומץ. היתה שם אשה אחת, מעין אגם, שחשפה שחיתויות בהסתדרות העובדים הלאומית. אלו הפרשיות שבגללן נפתחה חקירה נגד שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון. היא גילתה אומץ לב בלתי רגיל, יותר מזליכה: אגם סיכנה את מקום עבודתה, את פרנסתה. כמוה עשה גם ד"ר שוקי אמרני, הממונה על מחוז המרכז במשרד הפנים.

שחיתויות צריכות להיחשף בכלי התקשורת. למרבה הצער, צדק אריה אבנרי בנאומו, כשאמר כי יש יותר מדי עיתונאים שחצו את הקווים. במקום לחשוף את השחיתות, הם מגנים עליה ותוקפים את מי שמעז לדבר עליה. לכן פרסי אומ"ץ הוענקו גם לשלושה עיתונאים: אורלי וילנאי-פדרבוש, קלמן ליבסקינד והשדרן מיקי מירו. כולם לוחמים למען החברה, למען החלשים. המשותף לכולם הוא אומץ הלב שכל אחד ואחת מהם הפגין. כל אחד מהם סיכן באופן אישי את הקריירה שלו, כמו גם זליכה. הוא יודע היטב איזה מחיר הוא משלם ואולי עוד ישלם, בשל עקשנותו.

שלי יחימוביץ, כיום ח"כית, סיפרה איזה דמיון יצירתי מפעילים מעבידים שעובדיהם חושפים שחיתויות. בהיעדר יכולת לפטרם, הם עושים הכל כדי להשפילם. שולחים אותם לשמור על עמודי חשמל, או מושיבים אותם בתא קטן ליד המחסן, היכן שהמנקות מאחסנות את חומרי הניקוי.

100 אלף בכיכר רבין

הערב שארגנה עמותת אומ"ץ, היה במידה רבה ערב של "לשכנע את המשוכנעים". אבל במדינה מתוקנת, שהיי-טק הוא אחד מסמלי ההצלחה שלה בעולם - טקס כמו זה של אומ"ץ ועמותות אחרות, היה צריך להתקיים בכיכר רבין, בהשתתפות 100 אלף מפגינים. בדיוק כמו שהם יודעים לבוא ולהפגין בעד שלום, נגד נסיגה, או כל נושא אחר שהוא שנוי במחלוקת, כך צריכים היו לבוא האזרחים, מכל קצוות הקשת הפוליטית ולעמוד על המשמר. אחד הפרשנים המכובדים בתקשורת אמר פעם, כי אם יביאו לו ראש ממשלה שיביא לארץ שלום, ויקים מזרח תיכון חדש, אולי צריך "לשכוח" מהעבירות שעשה. זו כמובן איוולת חסרת הגיון. אם נגיע לימי המשיח ותהיה לנו מדינה שקטה עם גבולות שקטים - אבל החברה שלה תהיה מושחתת עד ליסוד - מה עשינו בכך?

אם זה מה שיקרה, זו תהיה מדינה שבה רק העשירים יוכלו להסתדר, זו תהיה מדינה שתתרוקן מתושביה, שאזרחיה הצעירים לא ירצו לשרת בצבא ולא יחפצו לתרום דבר, זו תהיה מדינה ש-25 אלף המוחות שכבר ברחו לחו"ל, מתעשיית ההיי-טק המקומית לזו העולמית - יקלטו בשמחה עוד כמה עשרות אלפים.

זהו אינו חזון אפוקליפטי ולא לא תחזית פסימית. אלו הן תובנות, שמרבית הציבור - כולל עובדי המגזר הציבורי, שהם ישרים ועושים עבודתם נאמנה - חייבים להפנים ולצאת כנגדן. ללא מורא, ללא משוא פנים, ועם הרבה אומץ. על סף השנה העברית החדשה, ראוי לצרף לשלל האיחולים שאנו מאחלים לעצמנו: שתהיה לנו שנה מושחתת פחות. זה כל מה שאנו מבקשים בשלב זה.