טורקיה ונאט"ן מחזקות את קשרי הביטחון - אנקרה תספק נשק לנאט"ן

פסגת נאט"ו שתיערך באנקרה בשבוע הבא (8-7 ביולי) היא הזדמנות מבחינת הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן להציג לאירופה ולארצות הברית את מה שטורקיה מנסה לבסס כבר שנים: היא לא רק מדינה בעלת צבא גדול ומיקום אסטרטגי, אלא ספקית נשק, תחמושת ומערכות ביטחוניות בקצב ובמחירים שהמערב מתקשה להתעלם מהם.

המנהיגים שיגיעו למתחם הנשיאותי באנקרה, הכולל כ-1,000 חדרים, יעברו בדרכם ליד מרכז תערוכות שבו יוצגו מערכות של התעשייה הביטחונית המקומית. מחוץ לאולמות יוצב ציוד צבאי, ובפנים יוצגו מערכות לוחמה אלקטרונית, תחמושת, כלי טיס בלתי מאוישים, כלי רכב משוריינים ומוצרים נוספים.

טורקיה מגיעה לפסגה כשהייצוא הביטחוני שלה חצה רף של כ-10 מיליארד דולר בשנה. 56% ממכירות הנשק הטורקיות בשנה שעברה הופנו לארצות הברית, אירופה ובעלות ברית מערביות נוספות. מדובר בשינוי ביחסים בין אנקרה למערב, על רקע עשורים של מתיחויות, החל ממשבר קפריסין בשנות ה-70 ועד רכישת מערכת ההגנה האווירית הרוסית S-400 ב-2017.

הייצוא הביטחוני של החברות הטורקיות גדל פי ארבעה מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2020. מלחמה זו הגדילה את הביקוש האירופי לרחפנים חמושים, פגזי 155 מ"מ ומערכות זמינות במהירות. במקביל, ממשל טראמפ דורש מבעלות הברית להוציא יותר על ביטחון ולהישען פחות על וושינגטון. עבור אנקרה, מדובר בחלון הזדמנויות כלכלי וגיאופוליטי.

טורקיה ממלאת חלל שאירופה מתקשה לסגור

השאלה המרכזית בנאט"ו כבר אינה רק כמה כסף אירופה תוציא על ביטחון, אלא האם יש לה יכולת תעשייתית לייצר מספיק נשק, תחמושת וכלים מבצעיים. בניגוד לחלק ממדינות אירופה, שצמצמו צבאות ותעשיות ביטחוניות אחרי המלחמה הקרה, טורקיה שמרה על צבא גדול והמשיכה להשקיע בייצור מקומי.

טורקיה הצטרפה לנאט"ו ב-1952 יחד עם יוון, והייתה במשך שנים אחת ממדינות החזית מול ברית המועצות. כיום היא מחזיקה בצבא הגדול ביותר בברית אחרי ארצות הברית. ההוצאה הביטחונית שלה עלתה בשנה שעברה בכ-7% והגיעה לכ-30 מיליארד דולר. זה סכום נמוך בהרבה מההוצאות של ארצות הברית, אבל הוא מתורגם לתעשייה מקומית רחבה, שנבנתה מתוך צורך פוליטי וביטחוני להפחית תלות בספקים זרים.

היכולת הזו מקבלת ערך גבוה יותר ככל שוושינגטון משנה את רמת המחויבות שלה לאירופה. לפי תוכניות שהוצגו לבעלות הברית, ארצות הברית עשויה לצמצם זמינות של מפציצים אסטרטגיים, רחפני סיור ותקיפה, כלי שיט ומטוסי קרב עבור הזירה האירופית. אלה יכולות שאירופה מתקשה להחליף במהירות. גם אם חלק מהפערים ייסגרו באמצעות התחייבויות של מדינות אירופה, המסר ברור: נאט"ו צריכה בסיס תעשייתי רחב יותר, וטורקיה רוצה להיות חלק ממנו.

הפער האירופי אינו רק בכמות הנשק, אלא גם בקצב. מפעל אירופי שמייצר פגזים או מערכות מורכבות יכול להזדקק לשנים כדי להרחיב תפוקה, להשיג חומרי גלם, לגייס עובדים מיומנים ולהקים קווי ייצור חדשים. טורקיה נכנסת בדיוק לנקודת החולשה הזו. היא מציעה תעשייה שכבר עובדת בהיקפים גדלים, כוח אדם זול יחסית למערב אירופה, קשר קרוב לצבא גדול שמספק משוב מבצעי, ויכולת להוציא מוצרים לשוק מהר. מבחינת מדינות שצריכות לסגור מחסור דחוף, זה שיקול משמעותי יותר מהשאלה אם המוצר הוא המתקדם ביותר בעולם.

הדוגמה הבולטת היא הרחפנים. באיקאר, יצרנית הרחפנים המזוהה עם משפחתו של ארדואן, הפכה לשם מוכר עוד לפני המלחמה באוקראינה, בעיקר בזכות Bayraktar TB2. הרחפן הזה הפך לסמל של מלחמות זולות יותר, שבהן כלי בלתי מאויש במחיר נמוך יחסית יכול לפגוע בטנקים, שיירות ומערכות הגנה. מאז, השוק השתנה: רוסיה ואוקראינה משתמשות בכמויות עצומות של רחפנים זולים, רחפני נפץ, רחפני מודיעין ומערכות שיבוש. זה לא תחום של מוצר אחד, אלא של תעשייה שצריכה לחדש כל הזמן. לטורקיה יש יתרון כי היא כבר חיה את השוק הזה.

• ההשלכות הכלכליות והגיאופוליטיות של ההסכם בין טורקיה, ערב הסעודית ופקיסטן
• טורקיה מעלה את תחזית האינפלציה ל-28% - הריבית של 37% בדרך להישאר גבוהה

במקביל, אנקרה מנסה להתרחב מעבר לרחפנים. התעשייה הביטחונית הטורקית מפתחת מטוסי אימון, כלי שיט, שריוניות, מערכות נשק, תחמושת חכמה ומנועים. יצרנית הרחפנים באיקאר הקימה מיזם משותף עם לאונרדו האיטלקית כדי להעמיק את החדירה לשוק האירופי. התעשייה האווירית הטורקית חתמה על עסקה למכירת 30 מטוסי אימון מדגם הורג'ט לספרד. טורקיה מייצאת לראשונה ספינת מלחמה לרומניה, חברה בנאט"ו ובאיחוד האירופי, הגובלת באוקראינה.

הזינוק בביקוש אינו מוגבל לכלים גדולים. פגזי ארטילריה, מערכות אלקטרוניות, תחמושת חכמה ויכולות ייצור בקצב גבוה הפכו למוצרים מבוקשים. אירופה גילתה בשנתיים האחרונות שמחסני התחמושת שלה מוגבלים, ושחלק מהמפעלים אינם מסוגלים להגדיל תפוקה במהירות. טורקיה מציעה פתרון חלקי אך רלוונטי, בעיקר כשמדובר במערכות התואמות את תקני נאט"ו.

אנקרה מבקשת להגדיל את חלקה גם בתחום התשתיות הביטחוניות. טורקיה מקדמת חיבור של צינורות דלק תת-קרקעיים כחלק מתוכנית תשתית של נאט"ו בהיקף של 28 מיליארד דולר, שנועדה לחזק את ביטחון אספקת הדלק של הברית. עבור צבאות, דלק הוא חלק מהכוח. בלי יכולת להזיז טנקים, מטוסים וספינות לאורך זמן, גם תקציבי עתק אינם מספקים יתרון ממשי.

הפסגה באנקרה מגיעה כאשר ארדואן כבר אינו נתפס רק כמנהיג שמקשה על נאט"ו. לפני שנתיים הוא עיכב את הצטרפות שבדיה לברית, בדרישה ששטוקהולם תפעל באופן חריף יותר נגד גורמים הקשורים למחתרת הכורדית פ.ק.ק, המוגדרת ארגון טרור בארצות הברית ובאיחוד האירופי. כעת, כשהוא בן 72 ומארח את מנהיגי הברית, מעמדו שונה. הוא נתפס כמי שיכול לשוחח עם טראמפ באופן ישיר יותר מרבים ממנהיגי אירופה.

טראמפ כבר הבהיר כי עצם קיום הפסגה בטורקיה הוא שיקול מרכזי מבחינתו בהגעה לאנקרה. נאט"ו, בהובלת המזכ"ל מארק רוטה, מתכננת מפגש קצר וממוקד, שבו יוצגו בעיקר התחייבויות כספיות ועסקאות ביטחוניות. כמה עסקאות גדולות צפויות להתפרסם סביב הפסגה, במטרה להראות לארצות הברית שהאירופים מתקדמים להגדלת ההוצאה והיכולת. מגמת ההתחמשות הזו כבר משפיעה על השווקים, עם ביקושים גבוהים לחברות נשק, תחמושת, אלקטרוניקה צבאית ומערכות בלתי מאוישות.

• פיטר תיל מהמר על אמזון ועל האנרגיה של ארגנטינה
• גלי החום כבר משנים את העסקים באירופה: מי מרוויח ומי נאלץ להסתגל

ועדיין, היחסים בין טורקיה למערב רחוקים מלהיות פשוטים. רכישת מערכת S-400 מרוסיה הובילה לסנקציות אמריקאיות ולהוצאת טורקיה מתוכנית F-35. כעת אנקרה מאותתת על נכונות לפשרה סביב המערכת הרוסית, ובוושינגטון נשמעים רמזים על אפשרות להפשיר עסקאות הקשורות למנועי מטוסים. עבור טורקיה, חזרה מסוימת למסלול התעשייתי המערבי יכולה להיות שווה מיליארדים, ולהחזיר לה גישה לטכנולוגיות מתקדמות.

זו גם הסיבה שאנקרה מנסה לשווק את עצמה בזהירות. מצד אחד היא חברה בנאט"ו, מוכרת למדינות מערביות ומשתתפת בתשתיות הברית. מצד שני היא שומרת על קשרים עם רוסיה, פועלת עצמאית בסוריה, מתעמתת עם יוון וקפריסין, ומנהלת מדיניות חוץ שאינה תמיד נוחה לאירופה. הלקוחות האירופים יודעים זאת. הם זקוקים ליכולת הטורקית, אבל חוששים מתלות במדינה שמקבלת החלטות על בסיס אינטרסים משלה.

במלחמה מול איראן, טורקיה הדגישה יכולות מבצעיות כשהיתה מעורבת ביירוט של נאטו לארבעה טילים בליסטיים איראניים. באותו זמן, מדינות באגף המזרחי של נאט"ו נאלצו להפעיל התייעצויות לפי סעיף 4 של האמנה, בעקבות חדירות של רחפנים ומטוסים רוסיים למרחב האווירי שלהן. הפער הזה משרת את המסר הטורקי: אנקרה אינה רק צרכנית ביטחון, אלא מדינה שיכולה לתרום יכולת צבאית ממשית לברית.

הסיפור הכלכלי כאן חשוב לא פחות מהסיפור הצבאי. תעשייה ביטחונית בהיקף של כמעט 11 מיליארד דולר ביצוא בשנה היא מקור מטבע זר, תעסוקה, משרות הנדסה, מפעלי משנה והשפעה מדינית. עבור טורקיה, שסובלת שנים מאינפלציה גבוהה, חולשה במטבע ואתגרי מימון, כל עסקת נשק גדולה משרתת גם את הכלכלה המקומית. היא מחזקת חברות, מגדילה הזמנות לשרשרת אספקה מקומית, ומאפשרת לארדואן להציג הישג תעשייתי בתקופה שבה הציבור הטורקי עדיין מרגיש היטב את יוקר המחיה.

לנאט"ו, התמונה מורכבת יותר. טורקיה יכולה לעזור לברית לסגור מחסור אמיתי בתחמושת, רחפנים ותשתיות. היא יכולה לספק מוצרים מהר יחסית, במחיר נמוך ממערב אירופה, ובכמויות שמדינות רבות צריכות. אבל ככל שחלקה של אנקרה בשרשרת הביטחונית של הברית יגדל, כך יגדל גם כוח המיקוח שלה מול אירופה וארצות הברית. ארדואן מבין זאת היטב. הפסגה באנקרה אינה רק אירוע דיפלומטי. היא חלון ראווה לתעשייה שמבקשת להפוך את טורקיה מצומת גיאוגרפי חשוב לספקית ביטחונית שאי אפשר לעקוף.