העובדות

------------

התובעים הינם המנהלים והבעלים של מספרה באילת הידועה בשם "צנזורה", וכן בעלי מניות בחברת "ריברו גרופ בע"מ", אשר הפעילה מועדון לילה בשם "ריברו" בעיר אילת.

הנתבעים הינם אחים אשר עבדו במועדון הלילה.

לטענת הנתבעים, נותר חוב כלפיהם בגין שכר עבודה, עת עבדו במועדון כיחצ"נים.

ביום 6.5.12 פרסם יובל פורטר (להלן: "הנתבע 2") בדף הפייסבוק שלו, המונה מעל 1,000 חברים, "פוסט" אשר קורא להחרמת מספרת "צנזורה". 20 חברים של הנתבע 2 שיתפו את חבריהם והתקבלו כ-17 תגובות.

ביום 7.5.12 פורסם פוסט זה בדף הפייסבוק של ירון פורטר (להלן: "הנתבע 1"), המונה 4,850 חברים. בדף הפייסבוק של הנתבע 1 כינה הוא את התובעים "צמד נוכלים", "סמרטוטי ריצפה", וכן ביקש כי "כל מי שמסתפר שם יכיר ויידע איפה הוא משאיר את הכסף שלו ויותר חמור מזה באיזה ידיים הוא שם את ראשו".

בנוסף, הנתבע 2 פתח קבוצה בפייסבוק שכותרתה: "להחרים את מספרת צנזורה", ובה חברים כ-3,038 חברים. במסגרת קבוצה זו קרא הנתבע 2 להחרים את מספרת "צנזורה". שני הנתבעים הסבירו חזור והסבר באורח מפורט מדוע על הציבור להדיר רגליו ממספרה זו. בעקבות הפרסומים הפוגעניים נרשמו לא מעט תגובות המשמיצות את התובעים באופן אישי וכן את המספרה, וזאת על לא עוול בכפם. בעקבות אותם פרסומים פוגעניים, הוצפו התובעים בטלפונים מלקוחות, אשר ביקשו לברר את הסיבה לפרסומים.

לטענת הנתבעים, הפרסומים עוסקים בהבעת מחאה שלהם נגד התובעים ונגד המספרה שבבעלותם, בשל פגיעה שביצעו התובעים בזכויות הנתבע 2 כשעבד בשירותם במועדון ה"ריברו". הפרסומים חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי", ויש בהם גם אינטרס ציבורי. הנתבעים הביעו את מחאתם בדרך היחידה שהייתה מוכרת להם, באמצעות הפייסבוק.

הנתבעים טענו כי התובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק בעקבות הפרסומים.

פסק הדין

------------

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק") קובע כי

14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

ביה"ד קבע כי בנסיבות העניין יש לראות בפרסומי הנתבעים לשון הרע, אשר לגביה לא מתקיימות ההגנות המפורטות בחוק, כמו כן הכינויים בהם כינו הנתבעים את התובעים מהווים לשון הרע. לנתבעים לא קמה הגנת אמת הפרסום, במובן סעיף 14 לחוק.

ראשית, הנתבעים טענו כי התובעים חייבים להם שכר עבודה אולם לא הוכח שבין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעביד, בשל העובדה כי הנתבעים מעולם לא עבדו במספרת "צנזורה", כלפיה הפנו את הקריאה לחרם. אמנם, לטענת הנתבעים, הם עבדו במועדון "ריברו" ולא קיבלו את מלוא שכרם, אולם אין בכך כדי להצדיק את הטענות שהעלו כלפי מספרת "צנזורה" או כלפי התובעים כספרים.

התובעים טענו כי לא הם העסיקו את הנתבעים במועדון, אלא הייתה זו חברה שהפעילה את המועדון בו עבדו הנתבעים. התובעים אמנם היו בעלי מניות באותה חברה, אולם אין בכך כדי להצדיק העלאת טענות כלפיהם בכל הנוגע לשכר עובדים במועדון. הנתבעים לא הפריכו טענות אלה. שנית, גם טענות הנתבעים ביחס לשכר עבודתם במועדון טרם נידונו במועד הרלוונטי לפרסום, מאחר ואז הם טרם הגישו תביעות לבית הדין לעבודה בנושא. הנתבעים הגישו תביעות כאלה לבית הדין לעבודה לבסוף, וזאת לאחר הגשת התביעה דנן, והתרשמנו כי הם עשו כן בעקבות הגשת התביעה דנן. גם לגוף העניין לא עולה כי היה בפרסום עניין ציבורי.

לעניין הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15 לחוק, נקבע בסעיף 16(ב)(1) לחוק כי:

"16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

ביה"ד קבע כי הנתבעים ידעו היטב שהם לא הועסקו על ידי התובעים, אלא על ידי חברה שהפעילה את המועדון. גם אם רצו הנתבעים להוכיח כי מאחורי הקלעים היו אלה התובעים שהפעילו את המועדון, היה ברור להם כי יש לעשות זאת באמצעות הליך משפטי, כפי שעשו לבסוף בהגישם תביעות לבית הדין לעבודה, אם כי עשו זאת רק לאחר הגשת התביעה דנן נגדם. לפיכך, בהתאם לסעיף 16(ב)(1) לחוק, קמה חזקה כי הנתבעים עשו את הפרסום שלא בתום לב, מאחר ו"הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו". כמו כן, גם לו היו התובעים מעסיקיהם של הנתבעים, אזי הפרסום חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. ומעבר לכך עולה כי הנתבעים התכוונו לפגוע בתובעים במידה גדולה מזו שהייתה סבירה בנסיבות העניין.

למעשה הנתבעים הפעילו לחץ על התובעים, וזאת באמצעות ההשמצות והוצאת לשון הרע, במטרה לאלץ את התובעים לשלם להם שכר עבור עבודתם במועדון, הגם שהנתבעים ידעו כי לא חלה על התובעים כל חובה כזו, וזאת מאחר וטרם הוגשו תביעות בנושא, וממילא בית הדין לעבודה לא קבע כך נכון לאותו מועד. בהקשר להגנת תום הלב קבע ביה"ד כי אסור היה לנתבעים לטעון כי התובעים לא שילמו את שכרם, מבלי שבית הדין לעבודה קבע כך.

ביהמ"ש העליון בפרשת דיין, קבע כי: "כאשר פונה בית המשפט לבדוק האם פרסום מסוים כולל בחובו לשון הרע עליו לבחון את הפרסום בכללותו. משמעות הפרסום נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977) (להלן: עניין ע"א חברת החשמל); ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865, 876-874 (2001) ראו גם: Damon v. Moore, 520 F.3d 98 105-06 (1st Cir. 2008)). המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו" (ע"א חברת החשמל, בעמ' 300)."

במקרה דנן, כפי שפורט לעיל, אם נבחן את הפרסום בכללותו, אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות, ניווכח לדעת כי אין מדובר בפליטת קולמוס כזו או אחרת; אלא במארג של דברים שנכתבו במועדים שונים, ואשר מצטרפים זה לזה ומביאים יחד למסקנה אחת ברורה, לפיה עסקינן בלשון הרע. על כן, אין לקבל את הטענה כי מדובר ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" במובן סעיף 14 לחוק.

המסקנה העולה מכל האמור היא, כי הדברים שפרסמו הנתבעים כנגד התובעים מהווים לשון הרע, ואינם חוסים תחת ההגנות המעוגנות בחוק.

נפסק כי הנתבע 1 ישלם לכל אחד מהתובעים סך של 5,000 ש"ח והנתבע 2 ישלם לכל אחד מהנתבעים 3,000 ש"ח.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS"