את ההלכות הללו אתם שוכחים משום מה

1. אטען לשיטתכם

כתב-יד של "משנה תורה", צפון איטליה, המאה ה-15 (צילום: ארדון בר-חמא, הספרייה הלאומית)

את אחת מדרכי הלימוד הייחודיות של הגמרא ניתן לכנות "לשיטתך": אני לא מסכים איתך, אבל לצורך הדיון אני טוען על פי שיטתך. לעיתים הדבר נעשה כדי לברר את הדעות: אם אתה סבור כך וכך, האם התוצאה היא כזאת וכזאת. לעיתים זו דרך להדגיש דווקא את השיטה שלי: אם נלך על פי שיטתך, נגיע לתוצאה בלתי סבירה ואולי אפילו בלתי הלכתית.

בערב חג השבועות, השורות הבאות הן באותה רוח: לשיטתם של חרדים, אלו הסבורים שיש ליישם את ההלכה במדינה ואולי אפילו להפוך אותה למדינת הלכה. אני עצמי שומר מצוות המאמין בנצחיות התורה, אך גם יודע שהיהדות מתאימה את עצמה מזה אלפי שנים לנסיבות החיים המשתנות. יישום ההלכה במדינת ישראל הוא משימה מורכבת במיוחד, בה עסקו ענקים כמו הרב יצחק אייזיק הרצוג, הרב שאול ישראלי והרב שלמה גורן.

• עמית דחה עתירה נגד עבודות הקירוי בחצר הפנימית במערת המכפלה
• משרד החינוך: ישיבה באשקלון קיבלה מיליונים בדיווח על תלמידים פיקטיביים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בעולם החרדי התפיסה שונה. יש שם מי שרוצים שהמדינה ותושביה ינהגו על פי ההלכה. יש שם מי שמטיפים מוסר לאחרים שאינם אדוקים כמותם. יש שם מי שכופרים במוסדות המדינה ובחוקיה. אלא מאי? חלק ממי שאוחזים בתפיסות עולם אלו, מתנהגים בעצמם בניגוד להלכה בעניינים של הפרט והכלל, מה שהופך את טענותיהם לצבועות. הנה כמה דוגמאות להלכות שפוסק הרמב"ם, ושמשום מה זוכות להתעלמות בחוגים אלה.

2. ללמוד ולקבל תקציבים?

"משנה תורה", פיורדא, 1795 (ווינרס מכירות)

נפתח במצוות היום: תלמוד תורה. מצווה שאין לה שיעור, שחיובה הוא לכל אורך החיים, בכל יום ובכל מקום. הרמב"ם מפליג בחשיבותה של המצווה ובמעלתם של העוסקים בה, אבל אז מתנסח בצורה מן החריפות ביותר שב-14 ספרי "משנה תורה":

• התעשייה האווירית: מכירות שיא של 2.1 מיליארד דולר ורווח של 220 מיליון - ומשרד הביטחון חייב לה מעל 4 מ
• בדרך לבחירות: חוק פיזור הכנסת אושר בטרומית
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• עובדי הבנק ש"עבדו" על הציבור עכשיו דורשים מהציבור אמפתיה

"כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה - נטל חייו מן העולם... וכל תורה שאין עימה מלאכה סוֹפהּ בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם [שודד] את הבריות.

"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא" (הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכות י'-י"א).

3. חילול השם וקידוש השם

כתב-יד של "משנה תורה", צפון איטליה, המאה ה-15 (צילום: ארדון בר-חמא, הספרייה הלאומית)

"חילל את השם" - העבירה החמורה ביותר, כפי שאומר הרמב"ם בהלכות תשובה, ושרק המיתה יכולה לכפר עליה. היפוכה הוא קידוש השם, מושג שנעשה בו שימוש רב החל מימי האינקוויזיציה ועד השואה. אבל הרמב"ם מלמדנו, שגם התנהגות יום-יומית עשויה להיות קידוש השם ועלולה להיות חילול השם - ודווקא כאשר מדובר במדקדקים במצוות:

"ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו [מדברים בגנותו] בשבילן, ואף על פי שאינם עבירות - הרי זה חילל את השם... או שאין דיבורו בנחת עם הבריות ואינן מקבילן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס.

"...וכן אם דקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עימהם, ומקבילן בסבר פנים יפות, ונעלב מהן ואינו עוֹלְבָן, מכבד להם ואפילו למקילין לו [שאינם נוהגים בו בכבוד]... הרי זה קידש את השם" (הלכות יסודי התורה, פרק ה', הלכה י"א).

4. כיצד מדברים

"משנה תורה", דיהרנפורט, 1809 (מורשת מכירות פומביות)

הרמב"ם מקדיש הלכות נפרדות לדרך בה אמור לדבר תלמיד חכמים (כך במקור: מי שלמד אצל חכמים). "תלמיד חכמים לא יהא צועק וצווח בשעת דיבורו כבהמות וכחיות ולא יגביה קולו ביותר, אלא דיבורו בנחת עם כל הבריות. וכשידבר בנחת, לא יתרחק [יאט את דיבורו] עד שייראה כדברי גסי הרוח. ומקדים [לשאול] לשלום כל האדם, כדי שתהא רוחן נוחה הימנו, ודן את כל האדם לכף זכות, מספר בשבח חברו ואינו מספר בגנותו כלל, אוהב שלום ורודף שלום" (הלכות דעות, פרק ה', הלכה ז').

באותו פרק (הלכה י"א) גם אומר הרמב"ם מהו סדר החיים הנכון: "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אישה... אבל הטיפשים מתחילין לישא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזר לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה".

5. חבר מביא חבר

כתב-יד של "משנה תורה", פרובנס, המאה ה-14 (צילום: ארדון בר-חמא, הספרייה הלאומית)

נעבור לכמה ענייני ציבור. ראו כיצד ממנים את הסנהדרין: "אמרו חכמים, שמבית הדין הגדול היו שולחין בכל ארץ ישראל ובודקין: כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא, ענו ושפוי [רגוע], ופרקו נאה, ורוח הבריות נוחה הימנו - עושין אותו דיין בעירו, ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית, ומשם מעלין אותו לפתח העזרה, ומשם מעלין אותו לבית דין הגדול" (הלכות סנהדרין, פרק ב', הלכה ח'). בימינו היו קוראים לזה "חבר מביא חבר".

גם המלך כפוף לסנהדרין: "מלכי בית דוד, אף על פי שאין מושיבין אותן בסנהדרין - דנין הם את העם, ודנין אותן אם יש עליהם דין [תביעה נגדם]. אבל מלכי ישראל [שלא מזרע דוד] - אין דנין ואין דנין אותן, לפי שאינן נכנעין לדברי תורה, שמא תבוא מהן תקלה" (פרק ב', הלכה ה').

ראו גם את סמכות הסנהדרין: "אין מעמידין מלך [שאינו בנו של הקודם] אלא על פי בית הדין של שבעים ואחד, ואין עושין סנדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר אלא בית דין של שבעים ואחד... ואין מוסיפין על העיר [שטחה של ירושלים] ועל העזרות [שטחו של בית המקדש] ולא מוציאין למלחמת הרשות [לכיבוש שטחים] אלא על פי בית דין הגדול" (פרק ה', הלכה א').

6. מלחמת מצווה