ישראל, 2026: בית המשפט העליון נזקק לחוק הקרקעות העותמ'אני מ-1858

אדמת מירי מול אדמת מואת. חוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858 ופקודת הקרקעות המנדטורית משנת 1921. ספרות נוסעים ומפות עתיקות. דוח של חברת הכשרת היישוב משנת 1919 וה-village statistics משנת 1938. אלו היו מקצת מן המושגים והמקורות להם נזקקו בית המשפט המחוזי בבאר שבע ובית המשפט העליון, כדי להכריע בתביעות של בדואים בנגב לבעלות בקרקעות.

יומיים לפני חג מתן תורה וחודש לאחר יום העצמאות, מציין נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, בדחותו את הערעורים על פסק דינו של השופט המחוזי יעקב דנינו: "במסגרת בירור התביעות הסותרות, נדרש בית המשפט המחוזי במישור העובדתי ללכת לאחור בציר הזמן עד למאה ה-19, ובמישור המשפטי להכריע במחלוקת על סמך דיני הקרקעות העות'מאניים, אשר שולטים עדיין בחלקים של הדין הישראלי".

אדמות מירי או אדמות מואת

שני התיקים נדונו בנפרד, אך בפועל הטענות וגם המומחים משני הצדדים היו זהים, ולכן עמית איחד את הדיון בהם. בשניהם קבע המחוזי, כי הקרקעות בהן מדובר יירשמו על שמה של המדינה ולא על שמם של הבדואים. המחלוקת המרכזית הייתה לגבי סיווגן של הקרקעות עוד בימי השלטון העותמ'אני, מהמאה ה-19 ועד לכיבוש הארץ בידי הבריטים בשנת 1917: האם מדובר באדמות מירי שניתן למכור, או באדמות מואת שלא ניתן לרכוש.

הבדואים טענו, כי הן העות'מאנים והן הבריטים אחריהם התייחסו לקרקעות שהחזיקו אבותיהם כאדמות מירי. אולם, בשל אילוצים שונים - כמו גם העובדה שהבדואים לא רשמו את אדמותיהם כדי שלא לשלם מיסים ולהתחמק משירות צבאי - הרישום לא בוצע. אולם, המשיכו וטענו, השלטונות הכירו בעסקאות שנעשו בין הבדואים לבין עצמם ובינם לבין גופים ציוניים כמו הכשרת היישוב. המדינה טענה שמדובר בקרקעות מואת בהן לא ניתן לרכוש זכויות: קרקע שוממה המרוחקת ממקום יישוב למעלה ממייל וחצי (2.4 ק"מ, מרחק צעקה), שבה לא ניתן להקצות זכויות לאיש.

• "מלך הדאחיה" הבדואי מואשם בעבירות מס ומרמה במיליוני שקלים
• בדואים יפונו מקרקע בנגב 25 שנה אחרי תחילת ההליכים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

דנינו דחה את התביעות בהזכירו, כי הטענה העקרונית ולפיה לפני קום המדינה הייתה לבדואים אוטונומיה שיפוטית, כבר נדחו בידי בית המשפט העליון בשנת 2015, ואין מקום לקבל את בקשת הבדואים להפוך את ההלכה. הוא גם אימץ את חוות הדעת של המומחים מטעם המדינה, פרופ' רות קרק ופרופ' יוסי צחור, והעדיף אותן על אלו של יעל הרשקו וד"ר אחמד אמארה מטעם הבדואים. 

דנינו בחן לעומק את הטענות העובדתיות, שחלקן הלכו אחורה למעלה מ-100 שנה, ולא מצא שום סיבה לקבוע שאבות-אבותיהם של התובעים היו בעליהן של הקרקעות. הוא גם בדק את האפשרות שמדובר בקרקע מתרוכה - עוד מונח בטורקית, המתייחס לקרקע שהוקצתה לצורכי ציבור - ופסל אף אותה. עמית קובע שאין מקום להתערב בפסק דינו של דנינו, לא במישור העובדתי ולא במישור המשפטי, והוא מאמץ אותו במלואו.

דו"ח הכשרת היישוב מ-1919

למעלה מן הצורך, אומר עמית, הוא מדגיש מספר נקודות - שגם הן מלמדות כמה אחורה נאלצים בתי המשפט ללכת בתביעות כאלה. לא הוכח שהשלטונות הקצו את הקרקעות לאבותיהם של התובעים; לא הוצגו קושאן (שטר בעלות עות'מאני) או כל מסמך אחר; המועד הקובע להוכחת קיומו של יישוב הוא 1858 והבדואים לא כפרו בכך שבאותה עת לא היה יישוב קבע בקרקעות אלו; פקידי המנדט הסכימו לרשום עסקאות, אך בלא להכיר בתוקפן.

• בית המשפט העליון מרחיב את ההגנה על העיתונות החופשית
• עולה חדשה ילדה בקורונה, בט"ל סירב לתת דמי לידה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• ניסתה לפנות שוכרים בשלוש תביעות - ותשלם 356 אלף ש'

עמית מוסיף: "אזור בשם ג'מאמה, שעליו והצביעו המערערים, כלל לא היה שייך לבדואים והוא קרוב יותר לעזה; כי השלטון העות'מאני אכן רכש באזור העיר באר שבע, לשם הקמת העיר, 2,000 דונם על מנת להימנע ממחלוקות; כי יהודים אכן ביצעו רכישות של מקרקעין בנגב והיו מקרים בהם לשכת הרישום ניאותה לרשום את הקרקע כמירי, אך מבלי שנכתב שהקרקע נרכשה כמירי". 

לדברי עמית, "חזרנו ועיינו במוצגים הרבים שהניחו הצדדים בפני בית המשפט. כך, לדוגמה, דו"ח הכשרת היישוב משנת 1919 שנמצא בארכיון הציוני ממנו ביקשו המערערים להיבנות. המסמך מתייחס למטה שבט תיאהא, שעל פי הדו"ח נחלק לשמונה תתי-שבטים. גם אם נתעלם מכך שלא ברור מי כתב את המסמך, הרי שבמסמך עצמו נכתב, בין היתר, כי הנתונים נמסרו על ידי השיח'ים עצמם אך האזור לא נמדד מעולם; כי אין בידיהם מסמכים המעידים על כך שהשטח שייך להם, וכי מסמך היחיד שיש ברשותם הוא מסמך חג'ה [חוזה מכר] שחתום על ידי השיח'ים הזקנים של השבטים השכנים". 

בסיומו של פסק הדין אומר עמית, כי טוב יעשו הבדואים והמדינה אם יגיעו לפשרה. השופטים יעל וילנר וחאלד כבוב הסכימו עם עמית. את הבדואים ייצג עו"ד סאלח אבו-חוסיין, ואת המדינה - עו"ד עומרי מנור.