בית המשפט העליון מרחיב את ההגנה על העיתונות החופשית
פסק הדין בפרשת עמרי אסנהיים מעניק לראשונה חיסיון לתכנים שאוספים עיתונאים, ומספק אמירות נחרצות בדבר חשיבותה של העיתונות - מול קמפיין ממשלתי מרוכז נגדה
העיתונות החופשית והמקצועית ניצבת בשנים האחרונות בפני מתקפות וסכנות בחזיתות מרובות. הרשתות החברתיות נוגסות בה כמקור מידע, וענקי האינטרנט - במקורות ההכנסה שלה. מספר אמצעי התקשורת נמצא בירידה מתמדת, וממילא גם מספר העיתונאים. בתי הספר לתקשורת מתמעטים ומצטמצמים.
ביהמ"ש העליון: החיסיון העיתונאי יחול גם על חומרי גלם שנוצרו ביחסי אמון מיוחדים
ממשלות פועלות נגד העיתונות, ומה שהיה מאפיין בולט של משטרים רודניים נפוץ כיום גם במדינות דמוקרטיות. ראו מה שעושה דונלד טראמפ לאמצעי תקשורת, לעיתונאים ולמגישים המותחים עליו ביקורת. ראו מה שעושה ממשלת ישראל בקמפיין רב-זרועי נגד הערוצים המסחריים, תאגיד כאן וגלי צה"ל; ראו את הנסיונות לפוליטיזציה של רגולציית התקשורת; ראו את ההתקפות המילוליות והכמעט-גופניות על עיתונאים.
בשורות טובות הן אירוע נדיר בתחום העיתונות, ואתמול סיפק בית המשפט העליון אחת שכזאת. פסק הדין שכתב הנשיא יצחק עמית בפרשת עמרי אסנהיים הוא מאבני היסוד החשובות ביותר של חופש העיתונות בישראל. כל-כולו יציר הפסיקה, החל מפסק דין "קול העם" בשנת 1953, שכן הכנסת והממשלה מעולם לא מצאו לנכון לעגן אותו בחקיקה.
פסק הדין הנוכחי ייזכר בשל שתי סיבות: נקודתית ורוחבית. במישור הנקודתי, עמית מרחיב את החיסיון העיתונאי ובכך מעניק הגנה נוספת לעיתונות, ובמיוחד לעיתונות החוקרת. במישור הרוחבי, הוא מדגיש את חשיבותה של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית - דווקא כאשר היא נתונה למתקפה הקשה ביותר מאז הקמת המדינה.
כיצד נאספים חומרי גלם עיתונאיים
החיסיון העיתונאי הוא יציר הפסיקה: הלכת בן-ציון ציטרין משנת 1987. אז נקבע, כי מקור עיתונאי יכול לדרוש חיסיון והעיתונאי יהיה מחויב לשמור עליו. זהו חיסיון יחסי, שאותו יכול בית המשפט להסיר לצורכי חקירה פלילית, אם הוא משתכנע שמדובר במידע נחוץ וחיוני ושצורכי החקירה גוברים על חופש העיתונות. אבל זהו חיסיון רק על זהותו של המקור והוא שייך למקור, לא לעיתונאי. אם המקור מוכן להיחשף, העיתונאי אינו יכול למנוע זאת; והעיתונאי אינו יכול לחשוף אותו ללא הסכמתו.
כעת עמית מרחיב את החיסיון בצורה משמעותית ומחיל אותו גם על התכנים, ולא רק על מי שמסר אותם. בדיון בערעורו של אסנהיים הוא אמר במפורש, שבכוונתו לקבוע שיש חיסיון על מה שהמקור אומר לעיתונאי "שלא לייחוס" (off the record), אפילו אם המקור מוכן להיחשף. פסק הדין הפתיע בכך שעמית הוסיף עוד שכבה: אם המקור מוסר לעיתונאי מידע מתוך יחסי אמון מיוחדים, יש חיסיון גם על מידע זה.
יחסי האמון בין העיתונאי לבין מקורותיו, מסביר עמית, הם "אחד מהכלים הבודדים שעומדים לרשות העיתונאי לביצוע עבודתו". לא כל חומר גלם יהיה מוגן: "לא דומים חומרי גלם שנאספו במסגרת ראיונות רחוב מזדמנים, לחומרי גלם שנאספו במסגרת ריאיון עומק שנערך על פני חודשים מספר. כך גם לא דומים חומרי גלם של ריאיון איכות עליו שקד העיתונאי תוך שהוא משקיע את מיטב מרצו להשגת החומרים, לחומרי גלם שהונחו בפתח דלתו של העיתונאי כמות שהם, מבלי שהשקיע מאמץ להשיגם.
"... בבואו לקבוע האם החיסיון העיתונאי חל על חומרי הגלם באשר הם, גם אלו אשר לא נקבע לגביהם כי הם 'לא לציטוט', שומה על בית המשפט לבחון, בין היתר, את טיב ומשך מערכת היחסים שבין העיתונאי והמקור; את מידת יחסי האמון שהניבו את החומר המבוקש; את היקף הסתמכות המקור על העיתונאי".
"אינטרס ציבורי ושיקול כבד משקל"
האמירות הרוחביות של עמית חשובות לא פחות ואולי גם יותר, לנוכח המציאות שמנסה ליצור הממשלה הנוכחית. יש כאן איתות ברור: בית המשפט העליון יגן על העיתונות החופשית. עמית יכול היה להסתפק במספר הפניות, אבל הוא בחר לצטט באריכות ולהוסיף משלו:
"חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת נגזרים מהזכות החוקתית לחופש הביטוי, שבתורה הינה זכות-בת של הזכות החוקתית לכבוד האדם. בבסיס ההליך דנן עומדת ההנחה הברורה כי חופש העיתונות הוא ערך מוגן, אינטרס ציבורי שיש להתייחס אליו כשיקול כבד משקל. ואכן, לאורך השנים בית משפט זה הכיר בפסיקתו בחשיבותו של חופש העיתונות". וכאן הוא מצטט מפסק הדין הראשון של בית המשפט העליון בנוגע לסרן ר':
"עיתונות חופשית היא 'תנאי הכרחי למשטר ייצוגי, לממשל תקין והוגן, לחירויות האדם. בפועל היא יכולה לשמש נייר לקמוס של הדמוקרטיה: יש עיתונות חופשית - יש דמוקרטיה; אין עיתונות חופשית - אין דמוקרטיה'. לעיתונות החופשית יש תפקיד קריטי בחברה הדמוקרטית המודרנית. תפקידה מתבטא, בין היתר, בהיותה גורם בדיקה, ביקורת ופיקוח חיצוני על פועלן של רשויות המדינה השונות.
"... לעיתונות יש תפקיד חשוב בהבעת ביקורת על מעשי השלטון ובחשיפת תופעות שליליות והבאתן לידיעת הציבור. העיתונות היא הזירה הציבורית שבה מתאפשר שוק דעות יעיל. יש לה תפקיד מפתח בהבאת מידע אקטואלי לעיני הציבור ובהעלאת המודעות לסוגיות בעלות חשיבות ציבורית. תפקיד זה משקף לא רק את זכותו של העיתונאי להשמיע, אלא - בעיקר - את זכות הפרט לקבל מידע".
"זכות של כל אחד ואחד מאיתנו"
עמית עבר לציטוט מתוך פסק דין ציטרין: העיתונות היא "זרועו הארוכה של הציבור, המופעלת לצורך איסוף המידע שידיעתו ופרסומו חיוניים לציבור, לצורך קיום משטר חברתי מתוקן, חירות ביטוי וממשל תקין... כלי התקשורת הם גורמים המסייעים בעיצוב דעתו של האזרח ומאפשרים לו שקילה ובחירה חופשיות, תוך ידיעה של המתהווה ותוך יכולת להעריך טיבו וטבעו של כל אירוע, כל הצעה וכל דבר ביקורת".
ועוד: "העיתונות נתפסת כמי שמופקדת על איסוף המידע ופרסומו לציבור, ולא בכדי היא זכתה לכינויים 'הרשות הרביעית' או 'כלב השמירה של הדמוקרטיה'. לחופש העיתונות ערך ציבורי-מוסדי [כדברי השופט המנוח חיים כהן]: 'חופש העיתונות [הוא] זכות כמו זכויות רבות יסודיות אחרות, וגם חירות כחירויות אחרות; והיא איננה זכות של העיתונות ואיננה זכות של עיתונאי. היא זכות של כל אחד ואחד מאיתנו. היא זכות הפרט'".
בהחלט ייתכן שעמית בחר להרחיב הן את הציטוטים והן את החיסיון מתוך הכרה ברורה במציאות בה אנו חיים, של מהלך ממשלתי ממושך ומרוכז לפגוע בעיתונות החופשית. אין לנתק מהלך זה מפגיעות קשות אחרות ביסודות ובמוסדות של הדמוקרטיה הישראלית: בתי המשפט, ועדות הכנסת, האקדמיה, הקולנוע. אין לצפות שהאיתות של בית המשפט העליון ישפיע על המתנקשים בדמוקרטיה, אך הוא בהחלט נותן תקווה לכך שיימצא מי שיתייצב מולם.
