בית המשפט העליון אישר עמדת התביעה הפלילית במשרד התמ"ת וקבע:

אי תשלום שכר מינימום בזמן הינו עבירה של אי תשלום שכר מינימום ולא רק עבירה של הלנת שכר.

החברה, סגא אנטרפרייז (ישראל בע"מ) המפעילה מתחמים של משחקים אלקטרוניים, לא שילמה את שכר המינימום של ארבעת עובדיה במועד וטענה במסגרת ההליכים כי העובדים קיבלו את שכרם, אך במועד מאוחר יותר ולכן מדובר רק ב"הלנת שכר", שאינו מהווה עבירה פלילית. בית המשפט העליון (במסגרת תיק רע"פ 4717/11) קיבל את עמדת המדינה וקבע כי "הזכות לשכר מינימום מקפלת בתוכה לא רק את המסגרת הכספית של השכר, כי אם גם את הביטחון והיציבות הנלווים לקבלתו במועד. זכות זו, שהיא האינטרס המובהק שביסודו של חוק שכר מינימום, היא זכות הנגזרת מן הזכות למינימום קיום אנושי בכבוד."

היועץ המשפטי במשרד התמ"ת, עו"ד מיכאל אטלן בירך על פסיקת בית המשפט העליון ואמר כי: "בית המשפט העליון כמו גם בתי הדין לעבודה, אישרו את עמדת התביעה הפלילית במשרד התמ"ת לפיה אי תשלום שכר מינימום בזמן מהווה עבירה של אי תשלום שכר מינימום ואיננה רק עבירה של הלנת שכר."

בעקבות חקירה שנפתחה ע"י מינהל הסדרה ואכיפה במשרד התמ"ת, בחשד להעסקה פוגענית לרבות הלנת שכר ואי תשלום שכר מינימום הגיש משרד התמ"ת כתב אישום נגד חברת סגא אנטרפרייז (ישראל) בע"מ, המפעילה מתחמים של משחקים אלקטרוניים, בחשד שהעסיקה נער ושלושה עובדים בגירים ולא שילמה להם את שכר המינימום במועד הקבוע לתשלום השכר, אלא מספר חודשים באיחור. בכתב האישום נטען כי החברה לא שילמה את שכר המינימום של ארבעת עובדיה במועד וטענה במסגרת ההליכים כי העובדים קיבלו את שכר המינימום במועד מאוחר יותר ולכן חוק שכר מינימום כלל אינו חל, אלא מדובר רק ב"הלנת שכר", שלפי חוק הגנת השכר איננה עבירה פלילית.

במסגרת הליך פלילי שניהל התמ"ת כנגד החברה, הורשעה החברה בבית הדין האזורי לעבודה בעבירות לפי חוק שכר מינימום והוטלו עליה קנס בסך 727,000 והתחייבות להימנע מביצוע העבירה. עוד נקבע, כי מועד תשלום השכר לפי חוק שכר מינימום הוא המועד הרגיל לתשלום השכר לפי חוק הגנת השכר והשלמת שכר מאוחרת אינה פוטרת מאחריות. כמו כן, במסגרת הדיונים בתיק ניתנה החלטה עקרונית לפיה על המעסיק לשלם את שכר המינימום במועד הרגיל לתשלום שכר, שהוא המועד הקבוע לפי חוק הגנת השכר.

בפסק הדין, נקבע כי הראיות שהוצגו לבית הדין מוכיחות כי אכן התבצעה עבירה לפי חוק שכר מינימום, כי התכלית החשובה העומדת ביסוד חוק שכר מינימום מצדיקה פרשנות רחבה מן המשמעות המילולית וכי מועד תשלום השכר הוא חלק אינהרנטי של החובה לשלם שכר מינימום. עוד נקבע בפסק הדין כי השיטה של הנאשמת, לשלם את שכר העובדים לשיעורין - פסולה ולא ניתן להכשירה וכי נסיבותיה הכלכליות של הנאשמת אינן מבטלות את החובה הקבועה בחוק לשלם את שכר העובדים אשר לא יפחת משכר המינימום וישולם במועד.

משרד התמ"ת טען, באמצעות עו"ד גלי לוי, כי לאור התנהלות הנאשמת וניצול העובדים הצעירים, על בית הדין להטיל על הנאשמת קנס משמעותי שיעקור את התופעה מן השורש ולהעביר באמצעותו מסר מרתיע לציבור המעסיקים. שופטת בית הדין האזורי לעבודה, הדס יהלום, נתנה ביטוי לכך וגזרה על הנאשמת לשלם קנס בסך 727,200 וכן חייבה הנאשמת לחתום על התחייבות להימנע מעבירה זהה לתקופה של שלוש שנים בסך 727,200 . השופטת התייחסה להחלטת הנאשמת להמשיך בהעסקת העובדים וטענה כי היה על הנאשמת לשקול את כל השיקולים קודם להעסקת העובדים ולא להטיל על כתפיהם את מצוקותיה הכלכליות של החברה. קבע כי תשלום השכר בסכומים קטנים הינו "בבחינת העמדת העובדים כמקבצי נדבות".

החברה הנאשמת, לא קיבלה את עמדת בית הדין האזורי לעבודה והגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי קיבל את עמדת המדינה, שיוצגה על ידי עוה"ד דרורה נחמני-רוט, ודחה את הערעור ואישר את ההרשעה וגזר הדין במסגרת פסק דינו מיום 12.10.2009 בתיק ע"פ 36/09, מפי כבוד השופט (כתוארו אז) י'פליטמן, השופטת (כתוארה אז) נ' ארד והשופט ש' צור.

בעקבות החלטת בית הדין הארצי לעבודה, הוגשה בקשה למתן רשות ערעור לבית המשפט העליון. שופט בית המשפט העליון (כב' הש' זילברטל) בהחלטה מפורטת ומנומקת, דחה את בקשת רשות הערעור. השאלה שעמדה לדיון היתה האם אי תשלום שכר מינימום במועד מקיים את יסודות העבירה הקבועה בסעיף 14 לחוק שכר מינימום, בנסיבות שבהן העבירה לפי סעיף 14 מתייחסת להפרת עצם החובה לשלם שכר מינימום ואילו המועד לתשלום שכר המינימום נקבע בסעיף 9 לחוק הגנת השכר. החברה, ששילמה לעובדיה שכר "טיפין טיפין", טענה, כי לא ניתן היה להרשיעה בעבירה לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום, מששילמה את שכר המינימום, גם אם עשתה זאת באיחור. החברה, טענה בין השאר כי לשונו של סעיף 14 לחוק, שאינה נוקטת במונח "במועד" או במונח אחר דומה לו, לא מאפשרת הרשעה בפלילים בגין איחור בתשלום שכר המינימום וזאת בשל הוודאות הנדרשת בדין הפלילי מכוח עקרון החוקיות. לגופם של דברים טענה המדינה, כי הפרשנות המוצעת על ידי המבקשת מביאה לתוצאה אבסורדית ומאיינת את העבירה הפלילית המצויה בחוק שכר מינימום, שכן לפי פרשנות זו, אי תשלום שכר מינימום במועד לא יהווה לעולם עבירה פלילית וממילא תפחת יכולת ההרתעה המשמשת כלי רב עוצמה בידי הרשויות נגד מעסיקים. בנוסף, נטען המדינה כי פרשנות זו כלל אינה סבירה נוכח תכליתו של חוק שכר מינימום שהיא בעיקרה הבטחת הזכות למינימום קיום אנושי בכבוד. זכות זו מקפלת בתוכה גם את הזכות לתשלום השכר במועד. על כן נטען, כי יש לקרוא את סעיפים2 ו-14 לחוק שכר מינימום בצוותא חדא עם סעיף 9 לחוק הגנת השכר, הקובע כי שכר חודשי צריך להשתלם בתום כל חודש וכי קריאה זו עולה בקנה אחד עם עיקרון החוקיות הנוהג בדין הפלילי.

בית המשפט העליון (במסגרת תיק רע"פ 4717/11) קיבל את עמדת המדינה, שיוצגה ע"י עוה"ד יאנה סימקין, במלואה, תוך שהוא קובע כי תורת הפרשנות הנוהגת בשיטת המשפט הישראלית היא הפרשנות התכליתית. לפי פרשנות זו נקבע, כי הזכות לשכר מינימום מקפלת בתוכה לא רק את המסגרת הכספית של השכר, כי אם גם את הביטחון והיציבות הנלווים לקבלתו במועד. זכות זו, שהיא האינטרס המובהק שביסודו של חוק שכר מינימום, היא זכות הנגזרת מן הזכות למינימום קיום אנושי בכבוד. ניתן אפוא להשקיף על חוק שכר מינימום כעל מנגנון שתכליתו להגשים זכות ליבה זו. עוד נקבע, כי המונח "שכר מינימום", על-פי פרשנותו הראויה, מקפל בתוכו מסגרת זמן קבועה לתשלום התמורה הכספית. פרשנות זו מתיישבת עם לשונו של החוק, עם תכליתו ועם הערך המוגן שביסוד העבירה. נמצא, כי משלא שילמה המבקשת את שכרם של המתלוננים מדי חודש בחודשו, כנדרש, לא ניתן לומר כי המבקשת שילמה את שכר המינימום של המתלוננים בהתאם לסעיף 14 לחוק שכר מינימום. השלמת הסכומים שבפיגור כעבור זמן אינה עוד בגדר תשלום שכר מינימום, אלא תשלום שכר מולן. היסוד העובדתי הקבוע בעבירה מתקיים אפוא.

אמירה חשובה נוספת של בית המשפט העליון שנוגעת לשינויים שהוכנסו בחוק מאז שהוגש כתב האישום: "לא נעלם מעיני השוני הקיים בין ההסדר הפלילי המצוי בסעיף 25ב(ב1) לחוק הגנת השכר, לפיו לא ניתן להעמיד לדין מעביד בגין הלנת שכר, אלא לאחר שחלפו תשעים (90) ימים מהיום שבו הפך השכר ל"שכר מולן"סעיף קטן (ב)), לבין ההסדר הפלילי שמצוי בסעיף 14 לחוק שכר מינימום. שוני זה הינו ראוי נוכח התכליות השונות שעומדות בבסיסם של שני החוקים. כך, אף שתכליתם הכללית של שני החוקים היא להקנות לעובדים זכויות כלפי מעבידם, תכליתו הספציפית של חוק שכר מינימום היא להגן על זכותם של עובדים למינימום קיום אנושי בכבוד. בהקשר הזה, אי תשלום שכר מינימום הוא חמור יותר, שכן הוא פוגע בזכותו זו של העובד, בעוד שאי תשלום יתר השכר, דהיינו, (מעבר למינימום) לא פוגע בה (אם כי פוגע בזכויות אחרות של העובד)".