בתום שבע שנים האב נכנע ימשיך לשלם מזונות אך לא יירשם כאבי בנו
הנער הספיק לעבוד שעה - ויפוצה במיליון שקל עקב תאונה
השופטת קבעה כי המפעל נתן לנער "הדרכה חפוזה ונמהרת" ולא פיקח על עבודתו, שעה בלבד אחרי שהתקבל לעבודה. קטיעת שלוש אצבעות ביד הדומיננטית הפכה את ימי הקיץ של התובע לסיוט רפואי מתמשך. העדויות שנשמעו בבית המשפט חשפו פערים גדולים בגרסאות, והובילו למסקנה חד־משמעית:
רשלנות המעביד היא שגרמה לתאונה. הפיצוי הכולל שישולם לנער מגיע ליותר מ-981 אלף שקל
הקיץ שאמור היה להיות פתיחת הדלת הראשונה של נער בן 15 לעולם העבודה הסתיים מהר הרבה יותר מכפי משחשב, ובצורה שאיש לא היה מאחל לעצמו. במקום שעות עבודה קלילות במפעל לייצור בקבוקים, התובע מצא את עצמו בחדר המיון של בית החולים העמק בעפולה, כשהוא סובל מפגיעה קשה בידו הדומיננטית. בתוך שעה בלבד מהרגע שנקלט לעבודה, שגרת החופש הגדול שלו התפוגגה והתחלפה בלילות של כאבים, טיפולים וניתוח בהרדמה כללית, לאחר ששלוש מאצבעותיו נקטעו בחלקן. פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בחיפה חושף את רצף המחדלים שאיפשרו את התאונה, ומבהיר כי אחריות המפעל היא ברורה ומלאה.
על פי פסק הדין, התאונה התרחשה ב-30 ביולי 2018, כשהתובע, יליד 2003, הגיע למפעל לאחר ששמע מחבריו כי המקום נוהג להעסיק קטינים בתקופת הקיץ. השופטת מאג'דה ג'ובראן־מורקוס מתארת כיצד כבר בתחילת היום, בתוך רבע שעה מהגעתו, נמצא הנער עובד ללא פיקוח וללא הכשרה מספקת, בסביבה שבה פועלת מכונה תעשייתית כבדה לייצור בקבוקים. הוא סיפר כי ישב עם מנהל הנתבעת כ-15 דקות בלבד לפני תחילת העבודה, וכי לא נערך לו סיור במפעל, לא ניתן לו מידע על אופי המתקנים והסכנות, ולא הוסברה לו דרך העבודה עם המכונה. בעדותו היא אמר כי, "אז לא ידעתי מה המכונה הזו ואף אחד לא הדריך אותי איך לעבוד על המכונה… אני כקטין רוצה להראות את עצמי מבין, התחלתי לעבוד על המכונה".
העדות הזו עמדה מול גרסה אחרת לחלוטין שהציג מנהל הנתבעת, שטען כי התובע התקבל לעבודה פשוטה של הדבקת מדבקות על בקבוקים וכיסוי צנצנות, וכי לא ניתנה לו כל הוראה לעבוד על המכונה הכחולה המייצרת את הבקבוקים. לדבריו, העובד הנוסף שהיה מופקד על המכונה - אדם מנוסה ומוכשר - הוא זה שהיה אמור לעבוד עליה, ולתובע כלל לא היה תפקיד שקשור בה. המנהל אף טען כי ירד ממשרדו בקומה העליונה, הבחין בתובע יושב על המכונה "ומנסה לעבוד עליה", וכי צעק לעברו לרדת ולחזור לתפקידו, אך התובע התעלם וניסה להראות שהוא יודע להפעיל את המכונה.
העובד הנוסף לא הובא לעדות
אלא שגרסת הנתבעת לא הצליחה לעמוד במבחן הראיות. בית המשפט מציין כי העובד הנוסף, שלפי תצהיר המנהל היה תושב עזה שעבד במקום, לא הובא לעדות, אף שבטופס בל/250 שמולא בסמוך לאירוע נרשם עד אחר לחלוטין, תושב מאותו יישוב שבו נמצא המפעל. גם אשתו של מנהל הנתבעת, שנכחה במקום בזמן התאונה לפי דבריו, לא הובאה לעדות. השופטת קבעה בהכרעתה כי ההימנעות מהבאת עדים קריטיים משפיעה לרעת הנתבעת ומחלישה את גרסתה באופן מהותי. לצד זאת, היא ציינה כי העדות של התובע היתה עקבית, סדורה ואמינה, ואף נתמכה בכך שבמסמכים הרשמיים שהוגשו לאחר התאונה לא נרשם שהתובע חרג מהוראות כלשהן.
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- תאונת עבודה – 90% מהתביעות נכשלות ללא ליווי: איך עו"ד ליאור אליטים משנה את הסטטיסטיקה לטובתך
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בכך קיבל בית המשפט את גרסת הנער, שלפיה מי שהפנה אותו ישירות למכונה היה מנהל העבודה עצמו. הוא לא הוזהר מפני הסיכון, לא קיבל כל הנחיה להימנע מקרבה למתקן, וההדרכה שניתנה לו היתה מינימלית, כללית ולא מתאימה לגילו. בחלק מרכזי בפסק הדין קבעה השופטת כי, "הנתבעת לא הסתייגה ולא פירטה בטופס 250 או בטופס הודעה על פגיעה למל"ל כי התובע פעל בניגוד להנחיות שניתנו", וכי הוראות הבטיחות שניתנו לו היו "חפוזות וכלליות". עוד היא כתבה בהכרעת הדין כי, "לא נערך לו סיור במבנה המפעל וישר התחיל לעבוד - ללא פיקוח".
ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שהיא כן תצא לפועל
היא הגיעה לישראל בגיל 20, לאחר שהוריה של בעלה הנכה הביאו אותה מברזיל עם הבטחה: אם תינשא לו, תזכה לבית משלה. במשך 30 שנה היא טיפלה בו, גידלה ילדים, עבדה ופרנסה את המשפחה. ואז, בערוב ימיה, חמותה ערכה צוואה חד־צדדית שמנשלת אותה ואת בנה מכל נכסי המשפחה
ומעבירה הכל לבתה. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הפעיל את דוקטרינת “זעקת ההגינות”, וקבע כי יש לכבד את ההבטחה שניתנה
הסיפור הבא, שהגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, נדמה כמעט כמו עלילה ספרותית: צעירה בת 20 מברזיל, שנמצאת בראשית דרכה, מתבקשת לעזוב את משפחתה, את שפתה ואת ארצה כדי להגשים חלום שאינו שלה, אלא חלום של אחרים. הוריו של גבר עיוור מילדות, בן 29, רקמו תוכנית לשדך לו אשה צעירה שתהיה לו לעזר, לבת זוג, לאם ילדיו ולמי שתעניק לו חיים משפחתיים. ההורים הגיעו לברזיל במיוחד, יצרו קשר עם משפחה מקומית, ופיזרו הבטחות גדולות כדי לשכנע את אותה צעירה להסכים לנישואים. בין ההבטחות, כך טענה האשה לאורך כל ההליך, היתה התחייבות ברורה: “נקנה לכם דירה בישראל, שלא יהיו לך דאגות”.
האישה הסכימה. היא נישאה לבן, עברה לישראל, התגיירה, הקימה משפחה וגידלה שתי בנות. במשך יותר מ-30 שנה היא ניהלה חיי משפחה לצד בן זוג מוגבל לחלוטין מעיוורון מולד, טיפלה בו, הובילה אותו לכל מקום, ופרנסה את הבית דרך עבודתה. אלא שהשנים חלפו, היחסים נסדקו, ובשלהי חייה של חמותה - האשה שממנה היא ציפתה להגינות - נחתה עליה מכה נוספת: צוואה חדשה, שנערכה ב-2018, ובה "המנוחה העניקה את מלוא עיזבונה לבתה בלבד", כפי שמתאר פסק הדין. בכך, נשלל מהבעל ומבת זוגו כל רכוש שהובטח להם.
המאבק המשפטי שנרקם בעקבות האירועים חשף שכבות רבות של כאב, הסתמכות, מניפולציות משפחתיות, ושאלה אחת גדולה: האם ההבטחה שניתנה לפני עשרות שנים - הבטחה שהשפיעה על חייה של צעירה - עומדת גם כיום, אף שלא נחתמה במסמך ברור? השופטת סגלית אופק, שדנה בתיק הארוך והמורכב, קבעה כי כן. היא קיבלה את טענתה של האשה לגבי קיומה של התחייבות ברורה מצד חמותה וחמיה לרכוש דירה לבני הזוג, והפעילה עיקרון שכמעט אינו נזכר בפסקי דין אך משמעותו עמוקה: זעקת ההגינות.
העובדות מצדיקות סטייה מהרישום שבמרשם המקרקעין
כבר בפתח פסק הדין, קבעה השופטת כי ההוכחה נדרשת להיות “כבדת משקל במיוחד”, שכן הרישום הרשמי במקרקעין מעניק לנתבעת, הבת, חזקה חזקה שהנכס שלה. אלא שהשופטת אופק קבעה כי “במקרה זה עלה בידי התובעת להרים את הנטל הרובץ לפתחה בעניין הבטחה להעניק דירה”, וכי המכלול העובדתי מצדיק סטייה מהחזקה שבמרשם המקרקעין.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- שתי האחיות נאבקו: הוכרע מאבק משפחתי על אפוטרופסות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המסמך הראשון שמככב בפרשה היה ההסכם הברזילאי, מסמך נוטריוני שנחתם ב-1987 בסאו פאולו, שבו נקבע כי בני הזוג יחלקו גם מתנות וירושות. השופטת קבעה כי כבר במסמך הזה, “טמונה הבטחה של המנוחים להעניק לבני הזוג דירה במתנה”, וכי המנוחים, שהיו אלה שניהלו את המשא ומתן ואף נכחו בחתימה, ביקשו להבטיח לכלה הצעירה ביטחון לפני שתעזוב את משפחתה ותתחיל את חייה בישראל. האשה העידה כי לא היתה נישאת לבעלה ללא אותה הבטחה. בעדותה בבית המשפט היא אמרה כי, “הבטיחו לי שהם יקנו לי דירה… לי ולב' כמובן”. עדותה, קבעה השופטת, היתה קוהרנטית ואמינה, ולא נסתרה בידי מי מהצדדים. עוד הדגישה השופטת כי בראייה הגיונית, הן בשל פערי הכוחות והן בשל הסיטואציה הייחודית של שידוך בין צעירה זרה לגבר עיוור, היתה חשיבות גדולה להבטיח לה קורת גג ומשענת לאורך זמן.
