"לעיתים קל יותר לשנות את גישתם של מיליוני בני אדם, ובלתי אפשרי לשנות את דעתו של אדם אחד", אדוארד ברנייז, אבי תורת יחסי-הציבור.

ביום שני שעבר, בשעה 15:00, פורסם כי ערוצי הטלוויזיה החליטו שלא לשדר את עצרת רבין. ההחלטה נגעה בעצבים החשופים שלנו - אנשי מקצוע צעירים הממוקמים בצמתי הכרעה של החברה הישראלית.

חמש שיחות ורבע שעה לאחר מכן, החלטנו להרים את הדגל. על השידור החי המלא בערוצים המסחריים ויתרנו, ושמנו לנו למטרה להשיב אותו - לשידור הציבורי - ערוץ 1.

אל הדרך יצאנו כשאנו יודעים שאמנם מיליונים זועמים עימנו על ההחלטה לבטל את השידור, אבל זה אדם אחד שיכול לשנות את ההחלטה - יו"ר רשות השידור, ד"ר אמיר גילת.

החלטנו להראות לדוקטור, איש תקשורת ותיק ומוכשר ששם לו למטרה לשקם את הרשות, שיש עניין ציבורי נרחב בשידור עצרת הזיכרון לרבין. המסר העיקרי שלנו אליו היה שיש קשר ישיר והדוק בין משימתו לשקם את רשות השידור ואמירתו המרכזית שיש להשיב את השידור הציבורי לציבור לבין שידור עצרת הזיכרון לרבין.

בבליץ-קמפיין שיצרנו השתמשנו ב-3 מעגלי פעולה שאפשר להגדירם כ'תעמולה 2.0': קשרי ממשל, רשתות חברתיות ותקשורת המונים. כך הפעלנו במקביל את אנשי המערכת הפוליטית שיסייעו לנו בקידום המטרה; כתבנו מכתב פתוח לגילת שהועלה בקבוצה שנפתחה בפייסבוק לצורך הקמפיין, זוכרים את רבין: משדרים את העצרת ; ולבסוף ייחצנו את המכתב ואת פעילות קבוצת הפייסבוק.

אחד הדברים המיוחדים בקמפיין הפייסבוק הוא שבניגוד לתורת ההפעלה הרווחת של רשתות חברתיות, לא ניסינו לייצר מסות גדולות של חברים. במקום זאת יצרנו קבוצה מצומצמת שהגיעה בשיאה לכ-150 חברים. הייחוד שהוא היתרון הגדול של הקבוצה הוא בשמות של החברים בה: עיתונאים כמו ג'ודי שלום-ניר-מוזס ויובל אברמוביץ', ידוענים כמו עידו תדמור, יועצי שרים, עוזרים פרלמנטרים, מזכ"ל מפלגת "העבודה" חיליק בר, יו"ר המשמרת הצעירה של "העבודה" מיכל בירן ועוד רבים. שמות אלו שימשו חתימות איכותיות על המכתב הפתוח, במקום הנוהג של צבירת מסות. חברי הקבוצה הופעלו על-ידינו וייצרו שיח ציבורי ברשת, טוקבקים, פעילות תקשורתית או פניות אל גורמי ממשל ורשות השידור בבקשה לשנות את רוע הגזירה.

בבוקר יום שלישי, כשראינו את כמות החברים האיכותיים בקבוצה, החלטנו שהגיע הזמן לחשוף את הפעילות לציבור. זאת עשינו באמצעות כתבה ב-ynet, שפתחה את השטף התקשורתי של היום. הארץ ומעריב הצטרפו עד מהרה והרשת געשה ומלאה באייטמים זועמים, טוקבקים מתנגחים וסטטוסים בוערים. כולם דרשו להשיב את שידור עצרת הזיכרון שהפכה לסמל בפני עצמה.

בשעה 19:00 קיבלתי טלפון מחני יודל, כתבת מעריב, שביקשה מאיתנו תגובה לכך שגילת השתכנע שהדבר הנכון הוא להורות לערוץ הראשון לשדר את עצרת הזיכרון. הצלחנו.

הסיבה שהמאבק לשידור עצרת הזיכרון לרבין הצליח הוא רצונם של צעירים אידיאליסטים ובהם ניר הירשמן ודנה אורן-ינאי (גילוי נאות אשתי) לשנות מציאות קיימת ומוכנותם לפעול למען המטרה באופן אקטיבי. הצעירים הללו, שנושאים משרות בכירות בציבוריות הישראלית, מסורים לעיקרון "והיגדת לבנך" על מנת שרצח שכזה לא יישכח ולא יחזור. כך הם פועלים רבות בשקט מאחורי הקלעים למען אמונתם.

הבליץ-קמפיין "זוכרים את רבין משדרים את העצרת" הוא דוגמא למאבק ציבורי מוצלח. הדבר החשוב בניתוח המקרה הזה הוא שאקטיביזם לא מתמצה ברשתות חברתיות. הפייסבוק הוא כלי מצויין להבעת עמדה, כולנו יודעים. אבל כשאנו רוצים לתקן עולם, צריך לצאת אליו.