האנשים שניהלו את הקופה: אלה שרי האוצר של ישראל לדורותיהם (2)

מדינת ישראל ידעה לאורך שנות קיומה תהפוכות כלכליות, משברים ואף תקופות צמיחה ושגשוג. מאחורי כל החלטה גורלית, תקציב ממשלתי או רפורמה מבנית, עמד אדם אחד בראש הפירמידה הכלכלית: שר האוצר. משרד האוצר הוא אחד המשרדים החשובים והמשפיעים ביותר בממשלת ישראל. השר העומד בראשו אחראי על קביעת המדיניות הכלכלית של המדינה, על תקציב המדינה, על גביית המסים ועל ויסות הפעילות הכלכלית במשק. מאז קום המדינה ועד היום כיהנו בתפקיד מאתגר זה עשרות שרים, שכל אחד מהם הטביע את חותמו והשפיע באופן ישיר על הכיס של כל אזרח ואזרחית במדינה. 

בסדרת מאמרים זו נסקור את כל שרי האוצר של מדינת ישראל, את הרקע שלהם, הישגיהם, האתגרים שעמם התמודדו והמורשת שהותירו.

עידן המהפך והאינפלציה (1977-1988)

חלק זה של הסדרה מכסה את התקופה הסוערת ביותר בתולדות הכלכלה הישראלית. בשנים 1977 ועד 1988 עברה ישראל שינויים דרמטיים: המהפך הפוליטי של 1977 הביא עמו גם מהפך כלכלי שכוונתו הייתה לשחרר את המשק מכבלי הפיקוח הממשלתי. אולם התוצאות לא עלו כמתוכנן. האינפלציה, שהחלה לזחול כבר בשנות השבעים, הפכה להיפר-אינפלציה והגיעה לשיא של 450% בשנת 1984. רק תוכנית הייצוב הדרמטית של 1985 הצליחה להציל את המשק מקריסה מוחלטת.

בתקופה זו כיהנו שישה שרי אוצר, שלכל אחד מהם תרומה ייחודית - לטוב ולרע - לסיפור הכלכלי הישראלי. מ"המהפך הכלכלי" של שמחה ארליך, דרך "יגאל אין לי" של הורביץ ו"הכלכלה הנכונה" של ארידור, ועד לתוכנית הייצוב של מודעי ונסים - זוהי התקופה שעיצבה את הכלכלה הישראלית המודרנית.

שמחה ארליך (1977-1977)

אדריכל המהפך הכלכלי שחלם להפוך את ישראל ל"שוויץ של המזרח התיכון"

• הכלכלה האמריקאית צומחת בקצב הגבוה זה שנתיים - שוק העבודה נשאר מאחור
• הצרכן האמריקאי מתפצל לשניים: העשירים ממשיכים להוציא והאחרים סופרים כל דולר
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

שמחה ארליך נולד ב-15 בדצמבר 1915 למשפחה יהודית מסורתית בעיירה ביחאווה הסמוכה ללובלין שבפולין. הוא למד בגימנסיה העברית בלובלין והיה פעיל בתנועת הנוער הציוני מגיל צעיר. באפריל 1939, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עלה ארליך ארצה באופן בלתי חוקי על ספינת המעפילים "אסימי", ועל סיפונה הכיר את צילה גולדגרם, שהפכה לרעייתו.

בשנותיו הראשונות בארץ עבד ארליך בפרדס בבית עובד. מאוחר יותר עבר לתל אביב, שם הקים מפעל למוצרי אופטיקה. העסק נכשל והוא נאלץ לפשוט את הרגל - חוויה שהשפיעה על תפיסתו הכלכלית בשנים הבאות. ארליך התאושש מהמשבר והצטרף לעולם הפוליטי כפעיל בתנועה הליברלית.

• האנשים שניהלו את הקופה: אלה שרי האוצר של ישראל לדורותיהם
• ארה״ב אישרה מכירת נשק לישראל ולסעודיה בכ-15.7 מיליארד דולר
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק

עם הקמת ממשלת בגין הראשונה לאחר "המהפך" של מאי 1977 מונה ארליך לתפקיד הכפול של שר האוצר וסגן ראש הממשלה. זה היה רגע היסטורי: לראשונה אחרי 29 שנות שלטון מפא"י והמערך, הליכוד עלה לשלטון, והבטיח שינוי מהותי גם במדיניות הכלכלית. ב-29 באוקטובר 1977 הציג ארליך את תוכניתו הכלכלית החדשה, שזכתה לכינוי "המהפך הכלכלי". התוכנית נועדה לשחרר את המשק הישראלי מכבלי הפיקוח הממשלתי ההדוק ולהפוך את ישראל לכלכלת שוק חופשי ליברלי, ברוח משנתו של הכלכלן מילטון פרידמן. ארליך חלם להפוך את ישראל ל"שווייץ של המזרח התיכון".

עם הרפורמות שהנהיג נמנים ביטול הפיקוח על מטבע חוץ, הסרת מגבלות על קנייה ומכירה של דולרים, והפחתת התערבות ממשלתית בשווקים. זו הייתה מהפכה של ממש בהשוואה למדיניות הסוציאל-דמוקרטית שהנהיגו ממשלות מפא"י במשך עשרות שנים. אולם במציאות התוכנית לא הביאה את התוצאות המיוחלות. ארליך נכשל במאמציו לרסן את ההוצאה הממשלתית, ולא קיבל גיבוי מראש הממשלה מנחם בגין ומעמיתיו השרים, שככל הנראה לא הפנימו את מלוא המשמעות של התוכנית הכלכלית. בגין, שהיה זקוק לתמיכת הממשלה בהסכם השלום עם מצרים, סירב לתמוך בצעדים מחמירים בתחום הכלכלי.

התוצאה הייתה שארליך נאלץ להמשיך לממן את התקציב באמצעות הדפסת כסף. הזינוק האינפלציוני לא איחר לבוא, וכך התמוטטה תוכנית המהפך הכלכלי. רבים רואים במהפך הכלכלי של ארליך גורם מרכזי לאינפלציה הישראלית של שנות השמונים, יחד עם הגידול בחוב הלאומי כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים ומשברי הנפט.

ב-1979 התפטר ארליך מתפקידו כשר האוצר, מתוסכל מחוסר היכולת ליישם את חזונו הכלכלי. הוא המשיך לכהן כסגן ראש הממשלה, אך ללא האחריות הישירה על המשק. ארליך נפטר ב-19 ביוני 1983, ונקבר בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב.

למרות הכישלון היחסי של המהפך הכלכלי בטווח הקצר, עקרונות התוכנית הוגשמו לבסוף, באיחור ובהדרגה, בתקופות מאוחרות יותר. כיום מכירים בארליך כחלוץ הליברליזציה הכלכלית בישראל, גם אם הדרך שבה הוא בחר ליישם אותה הייתה מהירה מדי ונעדרה את התנאים המשלימים הנדרשים.

יגאל הורביץ (1979-1981)

יגאל 'אין לי' - השר שהפך להיות סמל המאבק באינפלציה

יגאל הורביץ נולד ב-15 באוקטובר 1918 במושב נחלת יהודה, לבלה ויונה הורביץ. הוא היה בן דודתו של משה דיין, ואחיו היה עמוס הדר, שכיהן כחבר הכנסת מטעם המערך. הורביץ היה חבר מזכירות תנועת הנוער העובד בשנים 1941-1938, ועוד בצעירותו גילה נטייה לפעילות ציבורית.

הורביץ התנדב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה והיה בין מייסדי המחתרת "עם לוחם" שהוקמה בשנת 1943 על ידי אנשי אצ"ל וההגנה. לאחר המלחמה המשיך בפעילות בטחונית ובהמשך הפך לאיש עסקים מצליח.

כאיש עסקים, הורביץ רכש בתחילת 1970 את החברות למוצרי חלב "טנא נגה" ו"המחלבות המאוחדות" ברמת גן, שעמדו בפני פשיטת רגל. הוא איחד והבריא אותן בהצלחה. בשנת 1972 רכש את חברת הגלידות "אדניר". בשנת 1979 הוערך ההון שבבעלותו במאות מיליוני לירות.

הורביץ הצטרף למפא"י בשנת 1961, אך בשנת 1965 עזב והצטרף לרפ"י בראשות דוד בן-גוריון. בשנת 1969 נמנה עם מקימי הרשימה הממלכתית, ולבסוף הפך לאחד ממקימי הליכוד. הוא כיהן כשר התעשייה, המסחר והתיירות בממשלת בגין הראשונה, אך התפטר בעקבות התנגדותו להסכמי קמפ דייוויד. לאחר התפטרותו של שמחה ארליך בנובמבר 1979, חזר הורביץ לממשלה כשר האוצר. הוא סירב לשוב לממשלה שלא בתפקיד זה, בגלל התנגדותו העמוקה למדיניות הכלכלית שהונהגה עד אז.

אחד הצעדים הראשונים בהם נקט הורביץ מיד עם היכנסו לתפקיד היה הפסקת מתן התחייבויות חדשות של האוצר ל"ביטוח הצמדה", שהיה אמצעי עיקרי לסבסוד המשק ההסתדרותי. בניסיונותיו להילחם באינפלציה הדוהרת, הוא ניסה לצמצם את הגירעון התקציבי והתנגד להעלאות שכר שהגדילו את גירעון המדינה. 

כשר אוצר נודע הורביץ בהתבטאויותיו שנועדו לעורר את הציבור למצב המשק. הוא נהג להשיב לפונים אליו בבקשה לתקציבים במילים הפשוטות: "אין לי". ביטוי זה הפך לשם דבר, והורביץ זכה לכינוי "יגאל אין לי". בתחילת כהונתו השתמש גם במטבעות הלשון "רדו מהגג" ו"לרדת מן הגג" בדרישה שהממשלה לא תשתמש בכסף שאין לה. ביוני 1980 הסלים את התבטאויותיו וקרא "מטורפים רדו מהגג!", זאת לאחר בקשת תוספת תקציב של שר הביטחון. הוא סירב להענות לדרישת המורים לתוספת שכר שלא היה לה כיסוי תקציבי, והתנגד לדרישות נוספות לתקציב.

בתקופת כהונתו הוחלף המטבע מהלירה הישראלית לשקל ב-24 בפברואר 1980, כאשר שקל אחד שווה היה לעשר לירות. האינפלציה השנתית בשנת 1980 הגיעה לשיעור של 133%, ולמרות מאמציו של הורביץ היא המשיכה לטפס. בינואר 1981, משלא קיבל גיבוי מהממשלה לעמדתו במשך תקופת כהונתו כשר האוצר, התפטר הורביץ מתפקידו. במחאה על חוסר התמיכה הוא אף לא הגיע לישיבת הממשלה. בהמשך הצטרף לרשימתו של משה דיין "תל"ם" בבחירות לכנסת העשירית ב-1981, ואחר כך הקים את סיעת "אומץ".

יגאל הורביץ נפטר ב-10 בינואר 1994. הוא נזכר כשר אוצר שניסה להתמודד בכנות עם המשבר הכלכלי, אך נכשל בגלל חוסר גיבוי פוליטי. הכינוי "יגאל אין לי" הפך לסמל של שר אוצר שמנסה לשמור על משמעת תקציבית בפני לחצים פוליטיים.

יורם ארידור (1981-1983)

ממציא 'הכלכלה הנכונה' - השר שעשה את כלכלת הבחירות המקורית

יורם ארידור נולד בתל אביב ב-24 באוקטובר 1933 בשם יורם ליברמן. עם קום המדינה ב-1948 שינה אביו שינה את שם המשפחה ל"ארידור". הוא סיים את לימודיו התיכוניים בעירוני א' בתל אביב, והמשיך ללימודי תואר ראשון בכלכלה ובמדע המדינה ותואר שני במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוסמך כעורך דין ב-1959. ארידור עבד כשכיר במשרדו של עורך הדין שמואל תמיר, ובשנת 1961 הצטרף לתנועת החירות. הוא היה נציג התנועה בהסתדרות הכללית במסגרת "סיעת תכלת לבן". בשנת 1969 נבחר לראשונה לכנסת השביעית, ולאחר הבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977 מונה לסגן שר במשרד ראש הממשלה.

ארידור עשה היסטוריה כבר בתפקידו הראשון כשר התקשורת בממשלת בגין השנייה: הוא פתח את עידן שידורי הצבע בטלוויזיה, לאחר שנים של קליטה מאולצת בשחור-לבן. הוא ביטל את ה"מחיקון" - מכשיר שהתקינה הממשלה במשדר כדי למנוע את צפייה בצבע ואת יבוא מקלטי הצבע היקרים. בינואר 1981 מונה ארידור לתפקיד שר האוצר, לאחר פרישתו של יגאל הורביץ. הוא החל להפעיל מדיניות חדשה שכינה "כלכלה נכונה", אם כי רבים ראו בה כלכלת בחירות קלאסית. במסגרת המדיניות הוריד מיסים ומכסים על מוצרי צריכה בני קיימא, כמו מכוניות ומקלטי טלוויזיה צבעונית.

הימים הללו זכו לכינוי "ימי ארידור העליזים". מטוסים מלאים בטלוויזיות הוטסו לארץ, והציבור הסתער על החנויות. מעריכים כי לארידור שמור חלק גדול בניצחון הליכוד בבחירות לכנסת העשירית ביוני 1981, כאשר שיעור האינפלציה ירד מ-133% בשנת 1980 ל-102% בשנת 1981. אולם מדיניותו של ארידור נכשלה בסופו של דבר. הרכישות של הציבור אמנם הכניסו כסף רב לאוצר, אולם הפחיתו במידה רבה את יתרות המטבע הזר. בשנת 1982 האינפלציה חזרה ל-132%, ובשנת 1983 זינקה ל-191%. המשק הישראלי עמד על סף פשיטת רגל.

באוקטובר 1983 הציע ארידור תוכנית דרמטית שכונתה "דולריזציה" - הצמדת השקל לדולר והפיכת הדולר למטבע עוגן. התוכנית דלפה לעיתונות ב-13 באוקטובר בסקופ של העיתונאי גדעון עשת ב"ידיעות אחרונות". ראש הממשלה יצחק שמיר התנער מהתוכנית, וארידור נאלץ להתפטר יומיים לאחר מכן, ב-15 באוקטובר 1983. 

ארידור מוזכר בשיר "מחכים למשיח" של שלום חנוך, בשורה "ושר האוצר נתן במבט ראיון", המתייחסת לראיון שנתן בזמן משבר מניות הבנקים. הציטוט "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם" מיוחס לו, ואחראי במידה רבה לדימויו היהיר והמתנשא. לאחר עזיבתו את הפוליטיקה ב-1988, כיהן ארידור כשגריר ישראל באו"ם בשנים 1992-1990. שמו הפך לשם נרדף ל"כלכלת בחירות", והאשמה "אתם מתכננים כלכלת בחירות בנוסח ארידור" נשמעת עד היום לפני כל מערכת בחירות. ארידור, בן 91, חי כיום בצנעה ומתגורר ברמת אפעל.

יגאל כהן-אורגד (1983-1984)

הבית"ריסט שהתמודד עם שיא האינפלציה

יגאל כהן-אורגד נולד ב-30 באוגוסט 1937 בתל אביב. הוא היה בוגר בית הספר הדתי תיכון עירוני ב' בעיר, וכמו כן חבר בתנועת הנוער "בני האצ"ל" שהייתה שייכת לתנועת החירות, ולאחר זמן התמזגה עם תנועת בית"ר. עקב חברותו בבית"ר סולק כהן-אורגד מבית הספר התיכון - אירוע שעיצב את זהותו הפוליטית.

לאחר שירותו בצה"ל בנח"ל המוצנח ובחטיבת הצנחנים במילואים, השתתף כהן-אורגד בקרבות לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים כלוחם בסיירת חטיבת ירושלים. הוא למד כלכלה וחינוך באוניברסיטה העברית, וכן תואר שני בכלכלה ומנהל עסקים.

בשנת 1962 עבד כהן-אורגד ברשות לתכנון כלכלי במשרד האוצר, והצטרף לפעילות פוליטית בתנועת החרות. הוא היה מרכז סיעת הליכוד בוועדת הכספים של הכנסת והיה בין הדורשים לקצץ בתקציב. עוד לפני הבחירות לכנסת התשיעית ב-1977, כדי למנוע בלבול בינו ובין חבר הכנסת יגאל כהן, הוסיף לשם משפחתו את המילה "אורגד" - ראשי תיבות של שמות ארבעת ילדיו. ב-18 באוקטובר 1983, ימים ספורים לאחר התפטרותו של יורם ארידור בעקבות פרשת הדולריזציה, מונה כהן-אורגד לכהן כשר האוצר בממשלתו הראשונה של יצחק שמיר. הוא קיבל לידיו משק במצב קשה ביותר.

כהן-אורגד כיהן בתפקיד 11 חודשים בלבד, עד תום ימיה של ממשלת שמיר הראשונה ב-13 בספטמבר 1984. בתקופת כהונתו זינקה האינפלציה בישראל מ-250% לכ-450% - שיא כל הזמנים. למרות מאמציו, הוא לא הצליח לבלום את ההידרדרות. כפי שאמר בשנים מאוחרות יותר: "נשכבתי על הגדר לבלום הידרדרות". במסגרת המקח-והממכר הפוליטי שאיפשר את הקמת ממשלת האחדות הלאומית לאחר בחירות 1984, נאלצו חלק משרי הליכוד לוותר על תפקיד בממשלה. עקב כך הוחלט לוותר על שירותיו של כהן-אורגד ולתת את תפקיד האוצר ליצחק מודעי.

לאחר הפוליטיקה, הקדיש כהן-אורגד את חייו למפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. הוא היה יושב ראש הוועד הפועל של המכללה האקדמית יהודה ושומרון, ופעל רבות להפיכתה לאוניברסיטה מן המניין. בשנת 2012, כשהוכרה אוניברסיטת אריאל על ידי המועצה להשכלה גבוהה, כיהן כנגיד האוניברסיטה. בשנותיו האחרונות פעל לפתיחת בית ספר לרפואה באוניברסיטה, שנפתח בשנת 2019.

יגאל כהן-אורגד נפטר ב-27 באוגוסט 2019 בגיל 82, והובא למנוחות בבית העלמין ירקון. ראש הממשלה נתניהו ספד לו וכתב: "יגאל היה איש תנועת החירות ותנועת בית"ר שהאמין בארץ ישראל והקדיש את חייו למענה". על שמו של כהן-אורגד נקרא רחוב בעיר ראש העין. 

יצחק מודעי (1984-1986)

אדריכל "תוכנית הייצוב" שהציל את המשק מקריסה

יצחק מודעי נולד בשנת 1926 בתל אביב בשם יצחק מדזוביטש. הוא למד בבית ספר תיכון גאולה בתל אביב והמשיך בטכניון בחיפה בלימודי הנדסה כימית. בהמשך למד משפטים בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית והשתלם בלימודי כלכלה ומשפטים בבית הספר לכלכלה של לונדון, שם הוסמך כעורך דין.

במלחמת העצמאות שירת מודעי כמפקד פלוגה בגדוד 34 של חטיבת אלכסנדרוני, ובקרבות לטרון הציל את חייו של אריאל שרון. הוא שירת כמפקד גדוד, כחבר ועדת שביתת הנשק בין ישראל לסוריה ולבנון, ושימש סגן נספח צבאי בלונדון בשנים 1953-1951.

מודעי הצטרף לפוליטיקה במסגרת המפלגה הליברלית, ועלה בשורותיה עד שהפך לראש המפלגה לאחר מותו של שמחה ארליך. בממשלות הליכוד כיהן כשר האנרגיה והתשתית וכשר התקשורת, אך התפקיד הבכיר ביותר שבו כיהן היה שר האוצר. בשנת 1984, עם הקמת ממשלת האחדות הלאומית בראשות שמעון פרס, מונה מודעי למקום השלישי ברשימת הליכוד כמנהיג המפלגה הליברלית וקיבל את תפקיד שר האוצר. עם היכנסו לתפקיד היה המשק הישראלי בתהליך אינפלציה של 400% לשנה - משבר שאיים להביא את המדינה לקריסה כלכלית.

במשך כשנתיים שבהן כיהן בתפקיד, היה מודעי שותף מרכזי בתוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 - אחת ההחלטות החשובות ביותר בתולדות הכלכלה הישראלית. התוכנית גובשה על ידי צוות מצומצם של כלכלנים, ביניהם פרופ' מיכאל ברונו, בשיתוף פעולה מלא של ראש הממשלה פרס ושר האוצר מודעי, נציגי ההסתדרות והתעשיינים. הגורם המרכזי בתוכנית היה הקפאת מחירים ושכר במשק. בנוסף, הושתו על הציבור מיסים שונים ובוצע קיצוץ בתקציב הממשלה ובקצבאות. שער השקל פוחת ב-18.8% וקובע ברמה חדשה. בספטמבר 1985 הוחלף השקל הישן בשקל החדש, ביחס של 1,000 ל-1.

התוכנית הצליחה מעל ומעבר לציפיות: האינפלציה צנחה מ-450% לכ-20% בתוך שנה. המשק הישראלי ניצל מקריסה מוחלטת. כשר אוצר, מודעי ספג ביקורת רבה על סירובו לתת תקציבים לצרכים שונים, אולם לא נשאר חייב והשתמש בביטויים שזכו לכותרות. בדצמבר 1985 אמר לשר משה קצב: "החוצפה שלך עומדת ביחס הפוך לגילך". באפריל 1986 כינה מודעי את ראש הממשלה פרס "ראש ממשלה מעופף" בגלל נסיעותיו התכופות לחו"ל, ופרס דרש את העברתו מכהונתו. לבסוף הוחלט על הצלבה: משה נסים מונה לשר האוצר ומודעי עבר למשרד המשפטים. מודעי כעס על ששמיר לא גיבה אותו יותר, והתפטר מהממשלה ביולי 1986.

יצחק מודעי נפטר בשנת 1998. הוא נזכר כאחד מאדריכלי תוכנית הייצוב שהצילה את המשק הישראלי, אם כי ויכוח היסטורי נמשך על חלוקת הקרדיט בינו לבין שמעון פרס. מה שאין עליו ויכוח הוא שללא נחישותם המשותפת, המשק הישראלי היה קורס.

משה נסים (1986-1988)

בנו של הראשון לציון שהפתיע את כולם

בנימין משה נסים נולד ב-10 באפריל 1935 בירושלים, לוויקטוריה ולרב יצחק נסים - הראשון לציון והרב הראשי לישראל. עוד לפני שמלאו לו 17 סיים תיכון והחל ללמוד בישיבה של הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. כאשר הישיבה התרופפה, עבר ללמוד בישיבה של אביו ועזר לו בכתיבת תשובות בהלכה. במקביל למד משפטים באוניברסיטה העברית והוסמך כעורך דין.

נסים היה לחבר הכנסת הצעיר ביותר שנבחר אי פעם: הוא החל את כהונתו הראשונה בגיל 24 בלבד, מטעם מפלגת הציונים הכלליים - מפלגה חילונית דווקא, למרות היותו בנו של הרב הראשי. הוא המשיך לכהן כחבר כנסת במסגרת גח"ל ואחר כך בליכוד. בראשית שנת 1978 החל נסים לכהן כשר בלי תיק בממשלת בגין, וב-13 באוגוסט 1980 מונה לשר המשפטים. הוא כיהן בתפקיד קרוב לשש שנים תחת שלושה ראשי ממשלה - בגין, שמיר ופרס - והוביל מהלכי חקיקה רבים, לרבות השלמת חקיקתו של חוק יסוד: השפיטה. מאפיין ייחודי שלו היה שבהיותו שר לא נסע לחו"ל, בניגוד לשרים אחרים שהרבו לטוס.

ב-16 באפריל 1986, בעקבות פיטוריו של יצחק מודעי, מונה נסים לתפקיד שר האוצר בממשלת האחדות. כשהתמנה לתפקיד, היו לא מעט פוליטיקאים ועיתונאים שהרימו גבה ותמהו: נסים שר האוצר? הם טענו שהתפקיד גדול עליו בכמה מידות. אולם נסים הפתיע את כולם. למרות היותו נטול השכלה כלכלית ונטול עניין מיוחד בתחום, הוא התגלה כשר אוצר טוב מאוד וגם פופולרי. הוא קיבל לידיו משק וכלכלה שניצלו מקריסה בעקבות תוכנית הייצוב, והדבר הבולט ביישומה היה הורדת האינפלציה מקצב שנתי של כ-450% לקצב שנתי של כ-20%. בסקרי דעת קהל שנערכו הוא זכה למקום הראשון בסולם הפופולריות של השרים, ובאחוזים גבוהים הרבה מאלה ששרי אוצר זוכים להם בדרך כלל. כפי שכתב עיתונאי באותה תקופה: "מי שהכיר את נסים היטב - את היסודיות שלו, את כושר הלמידה שלו, את היושר שלו - שום דבר כבר אינו יכול להפתיע אותו עכשיו".

נסים ערך רפורמות מקיפות, ביטל חלק ניכר מהמיסוי שהוטל לרגל תוכנית הייצוב, והמיר חלק מההלוואות היקרות של ישראל בהלוואות זולות יותר. הוא נודע כ"שר אוצר רע" במובן הטוב: נסים נעים ההליכות ורך הדיבור היה מוכן להעניק חיוך ומילה טובה לכל אדם - אבל כסף הוא לא נתן לאף אחד. עם זאת, הריבית במשק גדלה והאבטלה החלה לטפס לשיעור שלא היה כמוהו מאז מיתון 1966. נסים התנגד בתוקף לחוק שכר המינימום, אך החוק נחקק בסופו של דבר בשל הלחץ הציבורי. בסוף שנת 1988 מונה נסים לשר בלי תיק, ובשנת 1990 מונה לשר התעשייה והמסחר וסגן ראש הממשלה.

משה נסים, בן 90, עדיין פעיל ומתראיין בתקשורת. בשנת 2023 הוצע כמגשר במשבר הרפורמה המשפטית. הוא נזכר כשר אוצר שהוכיח שלא צריך להיות כלכלן כדי לנהל את המשק בחוכמה, ושיסודיות, יושר וכושר למידה יכולים לפצות על חוסר רקע מקצועי.

סיכום תקופה:

התקופה שבין 1977 ל-1988 הייתה אחת הסוערות ביותר בתולדות הכלכלה הישראלית. ששת שרי האוצר שכיהנו בתקופה זו - ארליך, הורביץ, ארידור, כהן-אורגד, מודעי ונסים - התמודדו עם אתגרים שלא היו כמותם.

שמחה ארליך הביא את המהפך הכלכלי שכוונתו הייתה טובה - לשחרר את המשק מכבלי הפיקוח - אך ביצועו נכשל בשל חוסר גיבוי פוליטי. יגאל הורביץ ניסה להיאבק באינפלציה במסירות, אך גם הוא לא זכה לתמיכה הנדרשת. יורם ארידור יצר את "כלכלת הבחירות" המקורית שהביאה ניצחון פוליטי אך הותירה את המשק על סף תהום. יגאל כהן-אורגד קיבל לידיו משק בשיא האינפלציה ולא הצליח לבלום את ההידרדרות.

נקודת המפנה הגיעה עם יצחק מודעי ותוכנית הייצוב של 1985. בפעם הראשונה התאחדו כל הגורמים - ממשלה, הסתדרות, מעסיקים וכלכלנים - סביב תוכנית אחת נועזת. ההצלחה הייתה דרמטית: האינפלציה צנחה מ-450% לכ-20%. משה נסים המשיך את המלאכה ושמר על ההישגים. מבחינה פוליטית, התקופה סימנה את סופה של הדומיננטיות של מפלגה אחת במשרד האוצר. אם בתקופה הראשונה (1977-1948) כל שרי האוצר היו מתנועת העבודה, בתקופה זו כולם היו מהליכוד והמפלגה הליברלית. רק ממשלת האחדות הלאומית של 1984 יצרה שותפות חריגה בין המחנות.

הלקחים מתקופה זו עדיין רלוונטיים היום: כלכלת בחירות מסוכנת, שר אוצר זקוק לגיבוי פוליטי, ותוכנית ייצוב מוצלחת דורשת קונסנזוס רחב. בחלק הבא נעקוב אחר שרי האוצר מ-1988 ואילך, בתקופה של צמיחה, עלייה המונית מברית המועצות, והסכמי אוסלו.

* * *