הקליט אותה בזמן השינה, והאשים אותה: "לא רוצה שלום בית"
זוג חרדי שנפרד לפני כשנה וחצי, הגיע לבית הדין הרבני הגדול בעקבות שתי מחלוקות: על כסף ועל דירה. איך הכריעו הדיינים, ולמה הדיין שהיה בדעת המיעוט חשב שהבעל צודק?
זה סיפור על זוג חרדי שהנישואים שלו קרסו, ועל שני ערעורים שהגיש הבעל בניסיון לבטל שתי החלטות של בית הדין הרבני האזורי. האחת נגעה לכסף שוטף, ואילו השנייה לדירת המגורים. שתיהן נדחו, אבל הדרך לשם עברה דרך ויכוח הלכתי סוער בין שלושה דיינים על שאלה עתיקה: מתי אשה שאומרת "מאוס עלי" זכאית שבעלה ישלם לה מזונות, גם בלי שהוא כבר חויב בגט.
הרקע: בית הדין האזורי חייב את הבעל לשלם לאשתו 2,500 שקל בחודש כמזונות, ובנוסף הורה על פירוק השיתוף בדירה המשותפת ומינוי אקטואר לחלוקת הזכויות הסוציאליות שלהם. הבעל לא השלים עם אף אחת מההחלטות, וערער לבית הדין הרבני הגדול בירושלים.
לפני שהכריע, ביקש בית הדין הגדול מהערכאה הראשונה הבהרה: האם יש בסיס לחיוב גט במקרה הזה? התשובה שחזרה היתה חד־משמעית. בית הדין האזורי כתב שהוא "משוכנע שאין סיכוי לשלום בית בין הצדדים", ושהבעל "מחזיק את האשה לשווא בתוך הנישואין", אף שעדיין לא ניתן צו שמחייב אותו לתת גט.
מחלוקת בין שלושה דיינים
בהרכב ישבו הרב שלמה שפירא (אב"ד), הרב אברהם שינדלר והרב מאיר פרימן. בשאלת פירוק הדירה, היה קונצנזוס: כל השותפות הכלכלית בין בני זוג, קבע הרב שפירא, נשענת על ההנחה שיש עדיין סיכוי לחיים משותפים. כשזה נגמר, כל צד יכול לדרוש לפרק. "משנפרדו הצדדים... אין ביניהם שותפות כלכלית", כך לפי פסק הדין. הערעור על פירוק הדירה נדחה פה אחד.
בשאלת המזונות, לעומת זאת, הדעות נחלקו. הרב שינדלר, בדעת מיעוט, סבר שאי אפשר לדעת בוודאות אם בית הדין האזורי בכלל קבע שיש כאן "מאיס עלי" מבוסס דיו כדי להצדיק חיוב במזונות, ולכן רצה לקבל את הערעור בנקודה הזו.
הרב פרימן והרב שפירא, שהיוו את הרוב, ראו את התמונה אחרת. הם קבעו שמדברי בית הדין האזורי עולה בבירור שנמצאה "אמתלא מבוררת" למאיסות האשה, ושזה מספיק כדי לחייב את הבעל במה שנקרא בהלכה "מזונות מעוכבת". מדובר בתשלום לאשה שאינה יכולה להינשא בשנית כל עוד בעלה מסרב לתת לה גט.
מה בדיוק סיפרה האשה?
חלק מפסק הדין מפרט את הטענות שהעלתה האשה, וזה החלק שכנראה שכנע את הרוב. היא לא טענה שהיתה אלימות פיזית, אבל תיארה מציאות של מה שהדיינים כינו "אלימות כלכלית ואלימות נפשית". בין השאר עלה שהיא נזקקה לתרופות "כדי לשרוד", שהילדים נזקקו לטיפול רגשי, ושלאורך השנים גויסו מתווכים רבים כדי לנסות להציל את הקשר.
בנוסף, הבעל הודה שהקליט את אשתו, "לרבות בעת שינתה" - עובדה שהדיינים ראו כביטוי לאלימות נפשית. בנוסף, האשה טענה לאונס, כולל בתקופת נידתה - טענות שלדברי הדיינים "מוכחשות רק בחצי פה" מצד הבעל.
הרב שפירא הרחיב בנימוקיו והתייחס לרקע התרבותי של האשה. "אשה חרדית שגדלה על הכלל של 'איזו היא אשה טובה העושה רצון בעלה', תתקשה מאוד לטעון בפניו טענות כאלה", הוא כתב, ולכן אם בכל זאת היא טוענת, יש לכך משקל. הוא הוסיף כי "אין זה רגיל שאשה מהציבור החרדי תעשה מעשה, תעזוב את הבית ותדרוש גירושין", ולכן עצם העובדה שהיא בחרה בכך מחזקת את גרסתה.
בית הדין הגדול דחה את שני הערעורים: זה שנגע לחלוקת הדירה - פה אחד, וזה שנגע למזונות - ברוב דעות. בית הדין גם החליט, ברוב דעות, שלא לחייב את הבעל בהוצאות משפט, בניגוד לעמדת הרב שפירא שרצה לחייבו גם בכך משום ש"טענות הבעל אין להן בסיס".
