העובדות

---------------

Nammontree wirat, chadong aphisit (להלן: "העובדים") אזרחי תאילנד, הועסקו אצל שמעון פחימה (להלן: "המעביד") בחקלאות מיום 14.9.06 ועד חודש נובמבר 2011.

העובדים תבעו תשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר עבודה, שכר עבודה לחודשים אוקטובר ונובמבר 2011, פיצויי הלנת שכר, דמי הבראה, פדיון חופש, תשלום בגין ימי חג, דמי כלכלה, מענק שנתי, קרן השתלמות והפרשות פנסיוניות (לשם נוחות הדיון, העובדים יכונו בשמם הפרטי - ויראט, אפיסיט ופט).

העובדים עזבו את משקו של המעביד במהלך חודש נובמבר 2011 בסמוך לתום מועד אשרת השהייה בישראל. לטענתם, המעביד הורה להם להפסיק לעבוד לקראת חזרתם לתאילנד.

המעביד טען, כי העובדים ברחו ממקום העבודה והוא כלל לא התכוון לפטרם, ואף יכול היה להאריך את אשרת השהייה שלהם במספר חודשים.

במכתב למשרד הפנים בו הצהיר המעביד על עזיבת העובדים, הצהיר לגבי ויראט את נסיבות העזיבה: "כנראה בגלל הודעתי שהוא אמור לחזור לארצו"; בהצהרה לגבי אפיסיט הצהיר המעביד אודות נסיבות העזיבה: "כנראה בגלל שהודעתי לו שהוא אמור לחזור לארצו. הוזמנו כרטיסים חזרה"; לגבי פט כתב המעביד, ששבועיים קודם לכן נטשו אותו שני עובדים ונסיבות העזיבה: "טרנד חדש במדינה מזורגגת". המעביד טען, כי הצהיר כלפי משרד הפנים הצהרות כוזבות כדי שיוכל לקבל עובדים במקומם, זאת לפי עצת חברת כח האדם.

המעביד הודה שהתחיל להנפיק לעובדים תלושי שכר רק מחודש מאי 2007 ולא מתחילת עבודתם, אך טען, כי מה שמופיע בתלושי השכר שיקף את שקיבלו העובדים.

לגבי שכר חודש אוקטובר ונובמבר 2011 הודה המעביד כי לא שילם שכר, אך טען כי קיזז את השכר בדרך של החזר חובות של העובדים למכולת ובגין אי מתן הודעה מוקדמת על ידם. עוד טען, כי שילם לפט את משכורת חודש אוקטובר ונובמבר במזומן ביום 28.11.11 ופט אישר בחתימתו קבלת סכום זה.

פסק הדין

----------------

פיצויי פיטורים

לאור העובדה, כי אישורי העסקה של העובדים היו אמורים להסתיים ביום 30.11.11, זאת גם לפי הוראת סעיף 3ג לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב- 1952, הקובע כי תקופת עבודתו של עובד זר בישראל מוגבלת ל- 63 חודשי עבודה לכל היותר; לאור הצהרת המעביד במכתביו למשרד הפנים, כי סיבת העזיבה היא הודעתו לעובדים שהם אמורים לחזור לארצם, וכן לאור עדות העובדים, קבע ביה"ד, כי העובדים זכאים לתשלום פיצויי פיטורים.

תצהירי המעביד שנשלחו למשרד הפנים נכתבו מיד בסיום העבודה, ויש להעדיף האמור בהם על פני הגרסה המאוחרת. יתרה מכך, העובדה שהמעביד בחר להסתיר אותם מסמכים, מלמדת שלמעביד היה מה להסתיר בעניין זה.

לאור הנסיבות נקבע, כי העובדים זכאים לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתם של 63 חודשים.

הפרשות לפנסיה

על יחסי הצדדים חלות הוראותיו של צו ההרחבה בענף החקלאות משנת 2000.

ביה"ד קבע, כי העובדים היו עובדים לא קבועים, והם זכאים להפרשות פנסיוניות בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי. חוק עובדים זרים מתיר לשר הפנים לקבוע בתקנות הפרשת כספי פנסיה לחשבון מיוחד, ואז לא יחולו ההוראות שבהסכם הקיבוצי. אולם תקנות אלה לא הותקנו, ולכן על המעביד לשלם את ההפרשות לפנסיה כמפורט בהסכם הקיבוצי.

התביעה לשכר חודש אוקטובר ונובמבר 2011

העובדים טענו, כי יש לשלם להם שכר עבור חודשיים אלו.

המעביד לא הכחיש את זכאות העובדים לשכר, אולם טען טענות קיזוז של הודעה מוקדמת וכן חובות למכולת. המעביד בעדותו העיד, כי המכולת שבה קנו העובדים הייתה שייכת לפט, כי העובדים קנו מפט וכי המעביד היה מתווך בין הספקים והיה "גוזר קופון" כדבריו. לאור הצהרה זו של המעביד, הוא אינו רשאי לקזז חוב של העובדים למכולת משכר העבודה, מאחר והתמורה מהקניה למכולת לא הייתה משולמת לו.

מאחר ונקבע שהעובדים זכאים לפיצויי פיטורים בשל סיום תקופת העסקתם, ביה"ד דחה את טענת קיזוז ההודעה המוקדמת שהעלה המעביד. לאור זאת, ביה"ד חייב את המעביד לשלם לויראט ואפיסיט את שכר חודש אוקטובר ונובמבר.

הפרשי שכר מינימום

העובדים טענו, כי השכר ששולם להם בתקופת עבודתם היה נמוך באלף שקלים מדי חודש משכר המינימום אשר לו היו זכאים. לאור העובדה כי אין תלושי שכר לתקופה זו, ביה"ד חייב את המעביד לשלם הפרש זה לעובדים בגין התקופה מספטמבר 2006 ועד אפריל 2007. באשר ליתרת התקופה שלאחר אפריל 2007 דחה ביה"ד את תביעת העובדים מאחר שלא הוכיחו טענתם ולא צירפו ראיות.

פדיון חופשה שנתית

העובדים טענו, כי לא קיבלו כלל ימי חופשה במהלך תקופת עבודתם, והמעביד טען, כי שילם תמורת חופש ומדי פעם העובדים יצאו לחופשה.

נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה מוטל על המעביד. מחובתו של המעביד לנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הרלוונטיים. מכאן שעל המעביד לדעת כמה ימי חופשה נתן לעובד ומה היא יתרת חופשתו. הצגת תלוש השכר מהווה "ראשית ראיה בכתב" למאזן ימי החופשה המגיע לעובד. אמנם לא הוצג בפנינו פנקס החופשה אך שניים מתוך שלושת העובדים העידו, כי מדי פעם נעדרו מהעבודה. לאור זאת נקבע, כי המעביד הוכיח שהעובדים ניצלו את ימי החופשה המגיעים להם, ובעבור יתרת הימים קיבלו פדיון חופשה כאמור בתלושי השכר. לכן דין תביעת העובדים ברכיב זה להידחות.

דמי הבראה

העובדים טענו, כי הם זכאים ל-14 ימי הבראה. מחודש ספטמבר 2009 המעביד החל לשלם דמי הבראה.

המעביד טען, כי ניתנו לכל עובד דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות, ומאחר שאלו שולמו, העובדים מנועים מלתבוע בגין תקופה קודמת לאור הוראות ההתיישנות הנוגעות לדמי הבראה. העובדים טענו, כי יש לזקוף תשלום זה לתחילת העבודה.

מאחר והעובדים לא קיבלו הודעה עבור איזו תקופה משולמים דמי ההבראה, ובכל אופן לא הוצגה בפנינו הודעה כזאת, והעובדים הצהירו כי לא קיבלו את תלושי השכר, אנו קובעים שיש לזקוף תשלום זה עבור התקופה הראשונה.

לא הוכח כי המעביד ציין במועד התשלום שדמי ההבראה המשולמים הם לשנת 2009 ואילך. לאור זאת, רשאים העובדים לזקוף תשלום זה על חשבון תקופה קודמת משנת 2006 ולפיכך כל אחד מהעובדים זכאי לתשלום דמי הבראה.

דמי חגים

העובדים טענו, כי הם זכאים לעשרה ימי חג בכל שנה, וביקשו לחייב את המעביד לשלם להם דמי חג, לאחר קיזוז ארבעה ימים עבור כל שנת עבודה שקיבל כל עובד.

ימי החג החלים על עובד זר יחושבו על פי דתו. העובדים קיבלו ארבעה ימי חג בשנה, בהתאם לבחירתם לחגוג את ימי החג החלים בתאילנד. הואיל והעובדים לא הבהירו מהו מקור זכאותם לרכיב זה, אנו דוחים רכיב זה של התביעה.

דמי כלכלה, מענק שנתי וקרן השתלמות

העובדים טענו, כי בהתאם לצו ההרחבה בענף החקלאות, הם זכאים לתשלום דמי כלכלה.

המעביד טען, כי העובדים אינם זכאים לתשלום, הן מהסיבה כי מדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון עם סיום יחסי העבודה, והן מהסיבה שנתן דמי כלכלה בעין, והעובדים בחרו שלא לחקור אותו על תצהירו.

בהתאם לנספח אי לצו ההרחבה, לעניין "תנאים נלווים", ובהתאם לנספח בי לצו ההרחבה הבסיסי, זכאים העובדים לדמי כלכלה.

המעביד טען, כי סיפק לעובדים מצרכי מזון ובפרט אורז, בעלות העולה בהרבה על חובת המעביד לדמי כלכלה. העובדים בחרו לא לחקור את המעביד בעניין זה, כך שניתן לראות את דמי הכלכלה שנתן המעביד בעין כדמי כלכלה.