מעביד שלא הפריש לפנסיה חויב בפיצוי הפסד הטבת המס

עובדות

--------

איי.אס.אס אשמורת בע"מ (להלן: "המעבידה") היא חברת כוח אדם, ובין היתר היא מספקת גם שירותי ניקיון ותחזוקה.

דניאל מונטיא (להלן: "העובד") הועסק על ידי המעבידה במשך שלוש שנים בקירוב, בתפקיד של איש אחזקה בחברת סיגמא. לאחר שעבודתו בחברה הופסקה, הוא הגיש תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר וזכויות נלוות אחרות.

שכרו של העובד שולם על בסיס שעות והוא צירף לתביעה דוחות נוכחות חודשיים שהופקו על ידי סיגמא.

פסק הדין

----------

בפתח הדיון ציין בית הדין, שעל היחסים בין הצדדים, חלות הוראותיו של צו ההרחבה בענף מפעלי הניקיון והתחזוקה (להלן: "צו ההרחבה").

הפרשי שכר

בית הדין השתכנע, שאכן מגיעים לעובד הפרשי שכר בהתאם, וחייב את המעבידה לחשב את השכר לפי דוחות הנוכחות שהוגשו, כאשר עבור תשע השעות הראשונות ביום יחושב שכר של 100%, השעות שמעבר לתשע שעות יחושבו כשעות נוספות, והגמול בגינן ישולם בהתאם להוראות סעיף 16(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה , התשי"א-1951 ושעת ההפסקה היומית תקוזז מסך שעות העבודה היומיות לצורך חישוב השעות הנוספות.

בגין עבודה בימי ו', חייב בית הדין את המעבידה, לשלם שכר בשיעור של 200% משכרו הרגיל, וזאת לאחר שהוכח ששכר כאמור שולם לעובד בחלק מהתקופה, ושהוא אחד מתנאי העבודה אצל המעבידה.

לא נפסקו פיצויי הלנה על הפרשי השכר כאמור, אלא רק הפרשי הצמדה וריבית, משום המחלוקת האמיתית בין הצדדים בשאלת זכאותו של העובד להפרשים כאמור.

הפסקת עבודתו של העובד

לעניין נסיבות הפסקת העבודה, קבע בית הדין, שהתובע לא הצליח להוכיח, שהיה כאן מעשה פיטורים מצד המעבידה. יתרה מזו, המעבידה המציאה ראיות לכך, שהוא דחה מספר הצעות שלה לשבצו במקום עבודה אחר במקום סיגמא ובית הדין אף קיבל את טענתה שהעובד עזב את העבודה מיוזמתו ומבלי שנתן לה הודעה מוקדמת כחוק.

לפיכך נפסק, שהעובד אינו זכאי לפיצויי פיטורים או לסעד אחר הנובע מפיטורים, ושעליו לפצות את המעבידה בגין ההודעה המוקדמת שלא ניתנה בסך של שכר חודש אחד.

הפרת החובה להפריש לפנסיה

בית הדין ציין, כי המעבידה היתה, אכן, חייבת בתשלומים חודשיים לצורך ביטוחו הפנסיוני של העובד, וזאת מכוח סעיף יב(1) לצו ההרחבה.

בית הדין דחה את טענתה של המעבידה, לפיה העובד סירב לניכוי ההפרשות, המתחייבות משכרו. סירוב כאמור הוא למעשה ויתור על זכותו של העובד לביטוח פנסיוני, והוא חסר תוקף כאשר מדובר בזכות המעוגנת בצו הרחבה, דהיינו, זכות קוגנטית שאינה ניתנת לויתור. בנוסף, טענתה זו של המעבידה לא נתמכה בראיות כלשהן. אי לכך, הוכחה זכותו של העובד לפיצוי בגין אי ביצוע ההפרשות לקרן פנסיה.

בית הדין קיבל את טענתו של העובד, שאם היו הכספים מופרשים למבטחים, הוא היה מקבל זיכוי ממס בהתאם לסעיף 45א(ב) לפקודת מס הכנסה, ובהיעדר תחשיב מצידה של המעבידה, קיבל בית הדין את תחשיבו של העובד וחייב את המעבידה לפצותו בסכומים שדרש בגין אי ההפרשות לקרן פנסיה ובגין הפסד הזיכוי ממס, כאמור.

בית הדין דחה את הדרישה לפיצוי בגין אובדן וותק פנסיוני, שכן הנזק הנטען לא הוכח, ובאשר לפיצויי ההלנה בגין הסכומים שלא הופרשו, ציין בית הדין, שאף שסכומים שמעביד חייב לקופת גמל כמוהם כשכר מולן, בהתאם לסעיף 19א(א) לחוק הגנת השכר, זכות התביעה לתשלום פיצויי ההלנה בגינם נתונה לקופת הגמל בלבד, ולא לעובד (דב"ע נא/2-3 שפרנ צח נ' דחף בע"מ פד"ע כב 462) .

לסיכום, בית הדין קיבל את התביעה וחייב את המעבידה לשלם לעובד הפרשי שכר כאמור לעיל, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה ובגין הפסד הזיכוי ממס עקב כך, פדיון חופשה ותוספת וותק ומשפחה, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה ובניכוי השכר עבור תקופת ההודעה המוקדמת שהתובע לא נתן לנתבעת כדין.

(*) הכותבת - עו"ד ב"כל עתיד", מרכז המידע בפנסיה וגמל של "חשבים-HPS".