האוצר מציג: כך נחסוך על חשבון חולה סיעודי
משרד האוצר החליט, כך נראה, לפתור את בעיות התקציב של מדינת ישראל על חשבון החולים הסיעודיים. כך מאשים היום ד"ר אודי פרישמן, המשמש כיום יועץ לאיגוד בתי החולים הסיעודיים הפרטיים וללשכת סוכני הביטוח, ואשר היה עד לאחרונה מועמד למשרת מנכ"ל משרד הבריאות - אשר עונה על השאלות הקשות שמעוררת התנהלות האוצר.
המשרד ערך לפני מספר חודשים מכרז לקביעת מחיר יום האשפוז בין המוסדות הסיעודיים במחוז פתח תקווה. למכרז, אשר מטרתו הייתה לקבל מהמוסדות מחיר נמוך ככל האפשר ליום אשפוז סיעודי, ניגשו רק ארבעה בתי חולים סיעודיים מתוך 20 בתי חולים במחוז. ארבעת המוסדות זכו המכרז אך מאז זכייתם התדרדרה איכות השירות הסיעודי לקשישים במחוז כולו. מאז, נאבקים נציגי המוסדות הסיעודיים מול משרד האוצר, בכדי למנוע את הרחבת המכרז לכלל המדינה. לטענתם הפיכת המחיר למרכיב המרכזי במכרז תוך התעלמות כמעט מוחלטת מאיכות הרפואה והסיעוד ומאיכות התשתיות, תדרדר את רמת שירותי האשפוז הסיעודי בישראל.
כתוצאה מכך תגדיל את רמת התחלואה והתמותה במוסדות הסיעודיים. ד"ר אודי פרישמן, מהמומחים אשר התריעו על התדרדרות האשפוז מבעוד מועד, סוקר מספר שיטות שיאפשרו למוסדות הללו לחסוך כספים על חשבון הקשישים והחולים ולמעשה על חשבון כולנו, אם תעבור הצעת האוצר ותהפוך למציאות קיימת.
מוסד ישן – IN מוסד חדש - OUT
"הוצאותיו של מוסד סיעודי מיושן אשר נבנה לפני 15 שנה, פחותות בהרבה מהוצאותיו הישירות של מוסד מודרני אשר נבנה בשנים האחרונות" אומר ד"ר פרישמן. המוסדות הישנים מאופיינים בשטחי ציבור מינימאליים, מוקצה בהם מרחב מוגבל לכל מיטה, ווהרבה פחות שטחי ציבור מאשר במוסדות סיעודיים אשר נבנו בשנים האחרונות. מאידך, במוסדות החדשים מרחבים פרטיים גדולים בהרבה, שטחי ציבור נרחבים, חדרי אוכל מרווחים וחדרי טיפול מודרניים. התוצאה: הוצאות הארנונה, החשמל והתחזוקה של המוסדות המודרניים הללו גדולים לאין ערוך מאלה של המוסדות המיושנים. תחרות על המחיר בלבד תעצור לחלוטין הקמת מוסדות סיעודיים חדשים ומודרנים ותתעצור כמעט לחלוטין שיפוץ והשבחה של מוסדות קיימים.
למה לחדש אם אפשר להשתמש בציוד מיושן?
מוסד אשר נבנה לפני 10 שנים ויותר, לא נדרש יותר מהוצאות מימון, בעוד מוסד מודרני שבנייתו הסתיימה רק לאחרונה נחשף להוצאות מימון רבות הנובעות מעלות בנייתו, עלויות השיווק הרבות להן נזקק, הוצאות רכש של הציוד החדיש ועוד. למרות האבסורד שבדבר, הוצאות המימון הקיימות למוסדות החדשים אינן זוכות לכל מענה בהצעת האוצר, ובעלי המוסדות יצטרכו לספוג את ההוצאות הללו מכיסם. התקצוב על פי יום אשפוז קבוע, כבר פוגע במוטיבציה של כלל המוסדות הסיעודיים ישנים כחדשים להשקיע בחידוש הציוד ותחזוקתו, ובצדק: אם המדינה כופה על מוסדות אלה הפרטה, אך מעניקה להם שורת רווח קבועה הנקבעת על פי מספר המתאשפזים, אזי הרווחיות שלהם תנבע אך ורק מקיצוץ בהוצאות, שרבות מהן נובעות מחידוש ציוד ותחזוקתו. והתוצאה שהאוצר מרוויח והחולה מת.
החולים הסיעודיים לא יכולים להתלונן – אז למה לא לנצל את זה?
מפני שתנאי המכרז מקשים על המוסדות לחסוך בדברים מדידים הנמצאים תחת פיקוח משרד הבריאות כמו מספר הארוחות לחולה ביום, או מספר אנשי הצוות פר מספר מתאשפזים, יוכלו המוסדות לחסוך, על מנת להתקיים, אך ורק בפרמטרים לא מדידים כמו הוצאות מזון, אנרגיה ואיכות השירות. למשל הגדלת משך הזמן שעובר מהחלפת חיתולים אחת לשנייה, כלומר הזמן שהחולה סיעודי מתבוסס בתוך השתן והצואה של עצמו. ניתן לחסוך בניקיון החדרים, לחסוך במספר הפעמים שמקימים את החולה מהמיטה להתרעננות, או מספר הפעמים בהם רוחצים את החולים, לחסוך בהוצאות על תאורה או בחימום מים. היתרון הגדול והציני של אלה המנסים לחסוך על חשבון הסיעודיים הוא שפעמים רבות נקודות החיסכון הן אפלות, כלומר רק החולה מרגיש אותן, ומאחר שברוב המקרים החולה הסיעודי איננו יכול לדבר, הוא ייקח את סבלותיו אל הקבר, מבלי להטריד בכך את מוסדות הממשלה ואת פקידי האוצר. ושוב האוצר מרוויח והחולה מת.
מי צריך עובדים עם מוטיבציה?
אי אפשר להקטין את מספר העובדים כי הנתון הזה מפוקח ונקבע על ידי משרד הבריאות. ניתן בהחלט להגביל את מקצועיותם ולהקטין להם את המוטיבציה, על ידי אי מתן תנאים סוציאליים, אי מתן חופשות אי מתן בונוסים ושי לחג, הצמדות לשכר מינימום, עיכוב בהעלאת המשכורות ומניעת השתלמויות מקצועיות. התסכול של עובדים אלה יתבטא מן הסתם ביחסם אל החוסים. ןשוב האוצר מרוויח והחולה מת. לסיכום – כולנו עלולים לסבול?
"על פי התחזית צפויים להתוסף בעשור הקרוב למעלה מ-500 חולים סיעודיים בכל שנה. המשמעות היא צורך הולך וגדל של מיטות ומוסדות סיעודיים, כפליים ממספר המיטות הסיעודיות הזמינות כיום במדינת ישראל", אומר הד"ר פרישמן.
"על מנת להיערך לגידול הזה על המדינה לאפשר ליזמים אופק רווחי, או לקחת תחת חסותה את תקצובם של המוסדות הללו. הגדלת המקל והעלמת הגזר תפגע בציבור שלם של מוגבלים שלרבים בו אנו חבים את חיינו במדינת ישראל. לצערי הרב, הנושא לא סקסי בעליל והוא מטופל הרחק ממרכז השיח הציבורי, אך הוא נוגע לסבינו ולסבותינו, להורינו, לקרובנו ובבוא היום גם לנו. הטרגדיה היא שרוב רובו של הציבור בישראל לעולם לא ישמע או יחווה את סבלותיהם של החולים הסיעודיים עד אשר יגיע למקומם – ואז זה כבר יהיה מאוחר מדי".
