הרב החזיק חדר 11 שנה, גורש ממנו בין לילה - וקיבל מענה מפתיע
סכסוך בין רב שניהל בית הוראה בבני ברק לבין מוסד חינוכי שהחליף לו את המנעולים, הגיע לבית משפט השלום - וקיבל החלטה שמזכירה לשני הצדדים שלאף אחד אסור לעשות דין לעצמו
בני ברק חדר אחד בתוך מתחם גדול ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, שבו פעל במשך יותר מעשור בית הוראה הלכתי, נהפך באחרונה לזירת קרב משפטי סוער. הרב אליהו אדיר, שניהל במקום ביחד עם רבנים נוספים ארגון בשם משמרת הטהרה, טען שהוצא מהחדר בכוח ופנה לבית המשפט בבקשה דחופה להשיב לו את המצב לקדמותו. מהצד השני עמדה עמותת מוסדות חינוך אור החיים בני ברק, שטענה שמדובר בבעל דין סרבן שכפר בזכויות הבעלות שלה ואיבד את זכות השימוש שלו במקום.
לדברי הרב אדיר, הוא עשה שימוש רגיל בחדר מ-2015, בימים ראשון עד חמישי בין 17:00 ל-20:00, וגם החזיק מפתח למקום. באמצע פברואר 2026 הוא קיבל מכתב לא חתום שדרש ממי שרוצה להמשיך להשתמש בנכס להירשם אצל נציג העמותה, הרב זבולון אללוף. בשיחה שהתקיימה ביניהם, כך נטען, אמר לו אללוף כי "ספק אם תוכל להמשיך להחזיק במקום", משום ש"אתם לא מתאימים לרוח המקום". בהמשך, בסמוך לחג הפסח, הוא הבין שנוכחותו במקום כבר אינה רצויה.
הסכסוך הידרדר עוד יותר כשהרב אדיר, באמצעות עורך דין, שלח מכתב לעמותה ובו כפר לחלוטין בזכויות הקניין שלה בנכס וטען שהיא בכלל לא רשומה כבעלים בטאבו. התגובה לא איחרה לבוא: ב-4 במאי 2026 הודיעה לו העמותה בכתב שעליו לפנות את חפציו ולא להגיע יותר לחדר. באותו יום עצמו הגיע הרב אדיר למקום, נכנס לחדר שהיה פתוח, סירב לצאת כשנדרש לכך, ולבסוף עזב בעצמו בסביבות 20:00. לאחר מכן הוחלף המנעול שוב, והוצבו במקום מצלמות ושילוט.
משני הצדדים הוגשו תלונות למשטרה. הרב אדיר התלונן על פלישה לחדר, ואילו העמותה התלוננה נגדו על תלונת שווא וניסיון פלישה. שתי התלונות נסגרו ללא המשך. ימים ספורים לאחר מכן, ב-11 במאי, החזירה העמותה לרב אדיר את כל חפציו הביתה, אך הוא, כך טען, המשיך להיות מנוע מלחזור לפעול מהחדר.
מה קבעה השופטת? בבית משפט השלום נדונה השאלה המשפטית המדויקת: האם התנהלות העמותה מהווה "עשיית דין עצמי", כלומר נטילת חזקה בכוח במקום פנייה להליך משפטי מסודר? החוק, כפי שהזכירה השופטת בהחלטתה, אוסר בתכלית האיסור על כך. סעיף 19 לחוק המקרקעין קובע כי מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כדין "חייב להחזירם למחזיק". בפסיקה שאוזכרה בהחלטה הוסבר כי המשפט מסתייג באופן עקרוני מכל צורה של "עשיית דין עצמית".
השופטת ניתחה את האירועים וקבעה חלוקה משמעותית בין שני שלבים: החלפת המנעולים הראשונה בפברואר 2026, שאותה הרב אדיר קיבל למעשה בשתיקה כשהמשיך לפעול מהחדר בתיאום עם העמותה, לעומת מה שקרה החל מ-4 במאי, כשנאסר עליו לחלוטין להיכנס למקום, הוחלפו שוב המנעולים, והוצב ציוד מיוחד כדי למנוע ממנו גישה. "התנהלות המשיבים... מטה את הכף לעבר המסקנה כי מדובר בפעולות העולות כדי מניעת החזקה", נכתב בהחלטה, "בדרך של סעד עצמי מקום שהדין אינו מאפשר זאת".
עם זאת, השופטת לא קיבלה את כל הטענות של הרב אדיר. היא ציינה שגם לפי הגרסה שלו לא היתה לו זכות ייחודית ובלעדית בחדר - רבנים נוספים המשיכו להשתמש בו גם בזמן הסכסוך. בנוסף, נקבע כי תקופת החזקה של 11 שנים אינה נחשבת "החזקה ממושכת" מספיק כדי לבסס לו זכות קבועה במקום, וכי גם אם היתה לו רשות שימוש, מדובר ברשות הניתנת לביטול בהתראה סבירה.
התוצאה: בית המשפט קיבל את הבקשה בחלקה בלבד. ניתן צו שמורה להשיב את המצב לקדמותו, כלומר לאפשר לרב אדיר לחזור ולפעול מהחדר בימים ראשון עד חמישי בין 17:00 ל-20:00, מבלי שהעמותה תמנע את כניסתו או תפריע לו. עם זאת, השופטת הבהירה כי "לא נדרש לתת למבקש מפתחות למקום", והרשות שקיבל אינה מקנה לו זכות בעלות או שימוש בלתי מוגבל.
הצו הותנה בהפקדת ערובה של 10,000 שקל, וכן נקבע עיכוב ביצוע עד ל-21 ביוני. בנוסף, חויבה העמותה לשלם לרב אדיר 6,000 שקל עבור הוצאות משפט. השופטת אף המליצה לצדדים לנסות ולסיים את הסכסוך כולו בגישור, ולעדכן את בית המשפט עד ל-16 ביולי - כדי לחסוך משני הצדדים התדיינות משפטית ארוכה יותר.
