האחריות לפיטורי עובדת חברת כח אדם בהריון
א 2581/04 ש.ר.נ.ל בע"מ נ. הנהלת בתי הדין הרבנים ואח', ניתן ביום 26.1.2005.
עובדות
חברת ש.ר.נ.ל, חברת כוח אדם (להלן – החברה), התקשרה עם הנהלת בתי הדין הרבניים ומשרד הדתות בהסכם (להלן – ההסכם) לאספקת שרותי כח אדם למזכירות ופקידות כללית להנהלת בתי הדין הרבניים ולבתי הדין הרבניים.
הגב' ענת כהן (להלן – העובדת) הועסקה אצל הנהלת בתי הדין הרבניים במשך 8 חודשים, החל מחודש מרץ 2001. עבודתה של העובדת הופסקה על ידי הנהלת בתי הדין הרבניים ביום 6.11.2001, בהיותה בחודש הרביעי להריונה, מבלי שנתבקש אישורו של שר העבודה והרווחה (להלן – אישור השר) לפיטורין, כנדרש בסעיף 9 לחוק עבודת נשים, תשי"ד – 1954 (להלן – חוק עבודת נשים).
דבר היות העובדת בהריון במועד הפיטורין נודע לחברה, לטענתה, רק ביום 8.5.2002 שעה שהוגשה כנגדה תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים על ידי העובדת. בית הדין חייב את החברה לשלם לעובדת פיצויים בסך של 18,000 ₪, וזאת כיוון שהפיטורין נעשו בניגוד לחוק עבודת נשים.
לטענת החברה, האחריות לפיטורי העובדת ולחיובה לשאת בתשלום פיצויים מוטלת על הנהלת בתי הדין הרבניים ומשרד הדתות ולכן עליהם להשיב לה את הסכום שאולצה לשלם. מכאן התביעה.
בית משפט השלום בירושלים פסק
סיום העסקתה של העובדת, כאשר הנהלת בתי הדין הרבניים ידעה שהיא בהריון, מבלי שגילתה עובדה זו לחברה, ומבלי שאפשרה לה לבקש את האישור הנדרש לכך על פי חוק עבודת נשים, ותוך ידיעה שהדבר מנוגד לחוק ויגרור אחריו תשלום פיצויים, מהווה התנהגות הלוקה בחוסר תום לב.
תכליתו המסחרית האמיתית של ההסכם הייתה כי הנהלת בתי הדין הרבניים תשמש מעבידתם (בפועל) של כל העובדים שיועסקו על ידה באמצעות החברה, והחברה תיטול על עצמה, כנגד קבלת עמלה, את כל החיובים הכספיים הנובעים מיחסי עובד – מעביד. במסגרת אותה תכלית וכתנאי משתמע ממנה, החברה לקחה על עצמה, גם את סיכוני הפיטורין של העובדים ותשלום פיצויי הפיטורין. אבל, ברור שהחברה לא לקחה על עצמה חיוב שנובע ממעשה שלא כדין ובניגוד לחוק של המעסיק בפועל.
המצב במקרה זה הוא מצב מוכר בו דמוי חברה למתן שירות, ממלאת תפקיד מצומצם וטכני, היינו, חברה המשמשת צינור לחתימת חוזה עבודה ותשלום שכר, בעוד המעביד האמיתי ממלא את כל התפקידים האחרים של המעביד, כגון: בחירת העובד, הכשרתו, שיבוץ העובד בתכניות העבודה, מתן הוראות לביצוע העבודה וכו'. כמו כן, במצב של דמוי חברה, העובד מועסק אצל המעביד האמיתי בלבד, וקבלן כח האדם אינו מנייד את העובדים בין מעסיקים שונים.
בנסיבות בהן מדובר בנותן שרותי כח אדם מדומה בלבד, כשהתקשורת בינו לבין העובד היא פורמאלית בלבד, יש לראות במעסיק בפועל את המעביד האותנטי של העובדים המעוסקים אצלו. סטאטוס של עובד אינו נקבע בהסכם, אלא יש לחלץ את קיומו ממכלול היחסים בין הצדדים. לאור כל האמור, יש רגליים לסברה לפיה היה מקום לראות בהנהלת בתי הדין הרבניים המעבידה האותנטית של העובדת. מקביעה זו נובעת לכאורה המסקנה כי הפסקת עבודתה על ידה הייתה שלא כדין.
סוף דבר - התביעה התקבלה. הנהלת בתי הדין הרבניים ומשרד הדתות ישאו בהוצאות העובדת ובשכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
בחור נוסע באיילון עם רכב פתוח, נוצר באמצעות AIמה ההון של הישראלי הממוצע? לא מה שחשבתם
האם אתם יותר מהממוצע, או מתחת לממוצע?
דוח של בנק ישראל שפורסם בשבוע שעבר על ההתחייבויות של הציבור הישראלי נותן לנו נתונים מעניינים. רוב ההתחייבויות שלנו הן למשכנתאות, סדר גודל של 620 מיליארד שקל, ועם חובות נוספים אנחנו בחוב כולל של כ-880 מיליארד שקל. בואו נניח שהדוח לא כולל את כל החובות כי יש גם הלוואות משפחתיות ונוספות. נניח שהחוב הכולל של הציבור הוא טריליון שקל.
טריליון שקל נשמע הרבה מאוד, אבל כשמחלקים את זה לנפש - 10 מיליון איש , מקבלים שהחוב לכל אדם הוא כ-100 אלף שקל. אם נתייחס למשפחה עם 2 ילדים נקבל שיש לה חוב של 400 אלף שקל. זה ממוצע וכמו שאתם יודעים, ממוצע זה עניין בעייתי. לדוגמה - זוג צעיר שלוקח משכנתא בהיקף של 1-1.5 מיליון שקל ואפילו יותר, עמוס בחובות - הרבה יותר מהממוצע. מצד שני, יש משפחות רבות אחרי 20-30 שנה של משכנתא שאין להם חוב גדול.
למשפחה ממוצעת יש חוב של 400 אלף שקל, וזה הגיוני כי משפחה ממוצעת היא לא זוג צעיר והיא גם לא סוג בפנסיה, היא זוג בגילאי 45-50 בערך, ובמצב כזה המשכנתא כבר נמוכה, היא בישורת האחרונה שלה, אצל חלק כבר נסגרה.
התחלנו בחוב, אבל יש לנו יותר נכסים. יש דירה, רכב ויש נכסים פיננסים. נתחיל בדירה - דירה ממוצעת בישראל שווה כ-2.3 מיליון שקל. אנחנו מתייחסים כאן לממוצע, אז זו הדירה שיש למשפחה שהגדרנו - 4 נפשות (2 ילדים) וחוב של 400 אלף שקל. הדירה בניכוי החוב שרובו משכנתא - כ-1.9 מיליון שקל.
- לראשונה מזה עשור: יותר מיליארדרים אמריקאיים מסיניים; מי נמצא בראש הרשימה?
- UBS: "צופים 45,000 מיליונרים בישראל עד 2029"
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
יש גם רכבים. מסתבר שזה לא משמעותי להון הכולל. יש מעל 4 מיליון רכבים, שזה בממוצע 0.4 רכב לאיש, למשפחה כ-1.6 רכבים. נניח שמדובר ברכבים עם וותק של 6-7 שנות וותק ונניח בשמרנות שיש עליהם עוד חוב, נקבל אולי 100 אלף שקל שווי נטו של רכבים. אנחנו בסיכום ביניים של 2 מיליון שקל - הון ממוצע למשפחה בלי הנכסים הפיננסים. וכאן מגיעה ההפתעה הגדולה.
"אני מוכן לשבת בכלא 15 שנה תמורת 17 מיליון"; האם הפיצוי לזדורוב סביר?
רומן זדורוב יקבל 17 מיליון שקל כפיצוי על 15 שנות מאסר והציבור מגיב - יש חילוקי דעות על הסכום, אבל הרוב מסכימים שאין מחיר לחופש וסבורים שהם משלמים על הפשלות של הפרקליטות בעוד שם אף אחד לא משלם את המחיר; וגם - מה הפיצויים שנקבעים בעולם במצבים דומים?
רומן זדורוב התגובות הרבות בטוקבקים וברשת על הפשרה של הפרקליטות עם רומן זדורוב שישב 15 שנים בכלא וזוכה במשפט חוזר הם על כל הספקטרום. הרוב מתייחסים לסכום המרשים שנפסק - 17 מיליון שקל , שזה 1.13 מיליון שקל בשנה ומהרהרים אם "זה היה כדאי". יש גם תגובות של "אני מוכן לשבת בכלא 15 שנה תמורת 17 מיליון", אבל הרוב סבורים שאין מחיר לחופש.
תגובות רבות מעלות שאלות קשות שאין עליהם תשובות על מעשי זודורוב והיעלמות המכנסיים והנעליים שלו באותו היום, כמו גם - השיחה שלו עם המדובב. תגובות רבות אחרות מדברות על הפשלות של הפרקליטות בפרשה ועל כך שאנחנו משלמים את המחיר - 17 מיליון שקל אלו כספי ציבור.
בשורה התחתונה, רוב המגיבים חושבים שבהינתן פסק הדין והזיכוי של זדורוב, מגיע לו סכום כזה. ואכן, גבוה ככל שיהיה הסכום, בעצם לקחו לזודורוב חלק ממשמעותי מהחיים.
כמה משלמות מדינות בעולם פיצויים על ישיבה בכלא שהתבררה כטעות?
העולם ראה בשנים האחרונות שורה של פסקי פיצויים חסרי תקדים לנאשמים שזוכו לאחר שהורשעו בטעות. במקרים רבים מדובר לא רק בהחזר על שנות חירות שנגזלו אלא גם במסר חד נגד רשויות החוק והמשפט.
- רומן זדורוב יקבל מהמדינה פיצוי של 17 מיליון שקל
- רומן זדורוב למשטרה: החזירו לי את טבעת הנישואין
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בצפון קרוליינה, ארה"ב, שני גברים, הנרי מקולום וליאון בראון, זוכו לאחר 31 שנות מאסר על רצח שלא ביצעו. הם קיבלו פיצוי של כ-75 מיליון דולר, סכום שובר שיאים שנקבע לפי מיליון דולר על כל שנה בכלא, בתוספת פיצוי עונשי. בארה"ב נרשם גם המקרה של ג'ואן ריברה, שישב בכלא שלושה עשורים באילינוי, וזוכה לבסוף תוך קבלת פיצוי של 20 מיליון דולר.
