פלילי/ענין אישי שלבעל מניות בביצוע עסקה/עליו
עובדות וטענות: סעיף 96לו לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 קובע מנגנון ל"אישור מיוחד" של עסקאות חריגות (עסקה שאינה במהלך העסקים הרגיל של החברה או שאינה בתנאי שוק, או העשויה להשפיע באופן מהותי על התאגיד) בהן מתקשרת חברה ציבורית, כאשר לנושא משרה בה, שהוא גם מחזיק בשיעור משמעותי ממניות אותה חברה (עשרים וחמשה אחוזים או יותר), יש עניין אישי בעסקה. הסעיף מחייב, כי בנוסף לאישור הדירקטוריון וועדת הביקורת, יינתן לעסקה הנדונה גם אישור מיוחד של האסיפה הכללית, ברוב הכולל שליש מקולות בעלי המניות הנוכחים בהצבעה, שאינם בעלי עניין אישי בפעולה או בהתקשרות (להלן: "שליש תומך"). במקרה הנדון, המערער, מר שלמה אייזנברג, היה במועדים הרלבנטיים מבעלי השליטה בערד השקעות ופיתוח תעשייה בע"מ, חברה ציבורית, באמצעות שותפות (להלן: "קבוצת אג"ש"), ואף כיהן כיושב ראש הדירקטוריון. בסוף שנת 1996 הגה המערער מהלך עסקי, במסגרתו ביקש המערער לגייס הון מן הציבור בשני שלבים: בשלב הראשון, תמכור קבוצת אג"ש לערד את החזקותיה בישרס חברה להשקעות בע"מ בישרס. בשלב השני תבצע ערד הנפקת זכויות לכל בעלי מניותיה, כאשר קבוצת אג"ש תשלם עבור רכישת המניות החדשות, באמצעות מכירת דבוקת השליטה במניות ישרס לערד ולא באמצעות תשלום במזומן (להלן: " עסקת אג"ש-ערד"). אין ספק כי מדובר היה בעסקה הטעונה "אישור מיוחד", בהתאם להוראות סעיף 96לו לפקודה. לאחר שהמערער התרשם, כי הוא עשוי להיתקל בקושי לגייס באסיפה הכללית תמיכה של שליש מן הקולות הלא נגועים בענין אישי, הוא מכר לאחים יסלזון, את מניות חברת אשרת יועצים פיננסים בע"מ (המחזיקה ב - 7.5% ממניות ערד). עסקת מכירה זו, לוותה, כך קבע בית המשפט המחוזי, בהסכם הצבעה, לפיו התחייבו האחים יסלזון להצביע בעד עסקת אג"ש-ערד באסיפה הכללית. ההסכם, יצא אל הפועל והאסיפה הכללית, בתמיכתם של האחים יסלזון, שמניותיו סווגו על ידי המערער בתפקידו ביו"ר הדירקטוריון כמניות שאינן נגועות בעניין אישי, אישרה את העסקה. בית המשפט המחוזי קבע כי, בניגוד חעמת המערער, הצבעתם של האחים יסלזון היתה נגוע בעניין אישי ולכן האישור שקיבל המערער מהאסיפה הכללית, התקבל במרמה. לאור זאת הרשיעו, בין היתר, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וגזר עליו עונש של שמונה עשר חודשי מאסר בפועל, ומאסר מותנה בן שמונה עשר חודשים. כן הושת על המערער קנס בסך של מיליון ש"ח. מכאן הערעור במסגרתו נטען כי ליסלזון לא היה עניין אישי במניות ולכן לא ניתן להגיד שהמערער קיבל במרמה את אישור האסיפה הכללית.
דיון משפטי:
כב' הש' א' ריבלין:
ההפרדה בין השליטה, הנתונה למנהלי התאגיד, לבין הבעלות, המצויה בידי בעלי המניות, יוצרת חשש שמא מקבלי ההחלטות, המנהלים את רכושם של בעלי המניות, ינצלו את כוחם לרעה, ויעדיפו את טובתם האישית על פני טובתם של החברה ושל בעלי המניות. הליך האישור המעוגן בסעיף 96לו נועד לאפשר התמודדות אפקטיבית עם הקושי המובנה בעסקה שבין החברה לבין בעלי השליטה בה. הוא נועד לרסן את כוחם של בעלי השליטה בחברות הציבוריות, תוך שהוא מבטיח, כי פעולות הנגועות בעניין אישי תאושרנה, רק אם הן עולות בקנה אחד עם האינטרסים של החברה ושל בעלי המניות. הוא נועד להבטיח כי הגוף המוסמך לאשר את העסקה, יעמידה למבחן באופן עצמאי, אובייקטיבי, שאינו מושפע מאינטרסים אישיים, תוך שהוא שם לנגד עיניו את טובתה של החברה בלבד. זאת, בין היתר, באמצעות התמקדות במצביעים שאינם מצויים במצב של ניגוד אינטרסים, מתוך הנחה כי רק הם יוכלו לתת אינדיקציה אמיתית באשר לכדאיות העסקה לחברה. על רקע זה, ניתן לקבוע כי כל זיקה אישית שיש לבעל מניות לעסקה הנדונה, שהינה בנוסף לזיקה שיש לבעל המניות בחברה בתור שכזה, עשויה להיחשב ל"עניין אישי" של בעל המניות בעסקה הנדונה. יחד עם זאת, אין מקום להגדרה רחבה וגורפת מדי. יש לפרש את המונח באופן מידתי, המביא בחשבון את משקלה של הזיקה העודפת ביחס לעסקה הנדונה, על רקע שאר נסיבות המקרה, ולאפשר לגוף המברר "לנקות" מניות המוכתמות, לכאורה, ב"עניין אישי", מקום בו יקבע כי משקלו של עניין זה קל וזניח. במקרה הנדון, משנקבע כי בין האחים לבין המערער נכרת הסכם הצבעה, והאחים הצביעו, בהתאם להסכם זה - אין מנוס מן הקביעה כי מניותיהם הוכתמו בעניין אישי. מדובר בדוגמא מובהקת להטיית מנגנון ההצבעה, אותה ביקש המחוקק למנוע באמצעות הליך האישור המיוחד, שהרי הסכם הצבעה עם מי שנמנה על קבוצת השליטה, הופך את המצביעים מכוחו לזרועה הארוכה של קבוצת השליטה, הנגועה בעניין אישי.
סוף דבר: המסקנה היא כי האחים יסלזון היו בעל עניין אישי במניות ולכן צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שמהערער קיבל במרמה את אישור האסיפה כללית. יחד עם זאת, בהתחשב בעונשים שהוטלו על המעורבים האחרים בפרשה (עונש של מאסר מותנה בן ששה חודשים), נראה כי בית המשפט קמא החמיר עם המערער יתר על המידה. לאור זאת, יש מקום להפחית מן העונש שנגזר על המערער, באופן שהוא יועמד על שנים עשר חודשי מאסר בפועל. עונש המאסר על תנאי והקנס שהוטלו על המערער יוותרו בעינם.
בחור נוסע באיילון עם רכב פתוח, נוצר באמצעות AIמה ההון של הישראלי הממוצע? לא מה שחשבתם
האם אתם יותר מהממוצע, או מתחת לממוצע?
דוח של בנק ישראל שפורסם בשבוע שעבר על ההתחייבויות של הציבור הישראלי נותן לנו נתונים מעניינים. רוב ההתחייבויות שלנו הן למשכנתאות, סדר גודל של 620 מיליארד שקל, ועם חובות נוספים אנחנו בחוב כולל של כ-880 מיליארד שקל. בואו נניח שהדוח לא כולל את כל החובות כי יש גם הלוואות משפחתיות ונוספות. נניח שהחוב הכולל של הציבור הוא טריליון שקל.
טריליון שקל נשמע הרבה מאוד, אבל כשמחלקים את זה לנפש - 10 מיליון איש , מקבלים שהחוב לכל אדם הוא כ-100 אלף שקל. אם נתייחס למשפחה עם 2 ילדים נקבל שיש לה חוב של 400 אלף שקל. זה ממוצע וכמו שאתם יודעים, ממוצע זה עניין בעייתי. לדוגמה - זוג צעיר שלוקח משכנתא בהיקף של 1-1.5 מיליון שקל ואפילו יותר, עמוס בחובות - הרבה יותר מהממוצע. מצד שני, יש משפחות רבות אחרי 20-30 שנה של משכנתא שאין להם חוב גדול.
למשפחה ממוצעת יש חוב של 400 אלף שקל, וזה הגיוני כי משפחה ממוצעת היא לא זוג צעיר והיא גם לא סוג בפנסיה, היא זוג בגילאי 45-50 בערך, ובמצב כזה המשכנתא כבר נמוכה, היא בישורת האחרונה שלה, אצל חלק כבר נסגרה.
התחלנו בחוב, אבל יש לנו יותר נכסים. יש דירה, רכב ויש נכסים פיננסים. נתחיל בדירה - דירה ממוצעת בישראל שווה כ-2.3 מיליון שקל. אנחנו מתייחסים כאן לממוצע, אז זו הדירה שיש למשפחה שהגדרנו - 4 נפשות (2 ילדים) וחוב של 400 אלף שקל. הדירה בניכוי החוב שרובו משכנתא - כ-1.9 מיליון שקל.
- לראשונה מזה עשור: יותר מיליארדרים אמריקאיים מסיניים; מי נמצא בראש הרשימה?
- UBS: "צופים 45,000 מיליונרים בישראל עד 2029"
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
יש גם רכבים. מסתבר שזה לא משמעותי להון הכולל. יש מעל 4 מיליון רכבים, שזה בממוצע 0.4 רכב לאיש, למשפחה כ-1.6 רכבים. נניח שמדובר ברכבים עם וותק של 6-7 שנות וותק ונניח בשמרנות שיש עליהם עוד חוב, נקבל אולי 100 אלף שקל שווי נטו של רכבים. אנחנו בסיכום ביניים של 2 מיליון שקל - הון ממוצע למשפחה בלי הנכסים הפיננסים. וכאן מגיעה ההפתעה הגדולה.
מה המשמעות של אמברגו הנשק מצרפת?
נשיא צרפת עמנואל מקרון קורא להטלת אמברגו יצוא נשק ממדינתו לישראל, ובכך להפסיק לספק נשק למלחמה בעזה, כך פורסם אתמול. לטענת מקרון: ״אסור שלבנון תהיה עזה 2״. מקרון הוא המנהיג האירופי האחרון שקורא לאמברגו נשק על ישראל וזאת אחרי הודעת בריטניה כי תשעה 30 רישיונות יצוא נשק לישראל, והאמברגו השקט של הגרמנים. בנוסף, בהולנד, נעתר בית המשפט לדרישה של ארגוני זכויות אדם להשעות יבוא של מטוסי F35 המאוחסנים בהולנד על־ידי היצרנית האמריקנית לוקהיד מרטין.
כמה האמברגו של צרפת משמעותי?
צרפת היא לא יצואנית נשק מהותית לישראל כך שלאמברגו לא תהיה השפעה מהותית על הלחימה בעזה ובלבנון. יצוא הנשק מצרפת לישראל הסתכם רק בכ–33 מיליון דולר בשנת 2023, והסחורות הן בתחום האוירונאטיקה והחלל, כך לפי דו"ח סחר חוץ של משרד ההגנה הצרפתי. צרפת לא מספקת נשק התקפי למדינת ישראל.
נשיא צרפת עמנואל מקרון; קרדיט: איי. פי
זו לא פעם ראשונה שצרפת מנסה לנער מעליה את ישראל בכל הקשור לנשק צרפתי במלחמת ״חרבות ברזל״: ב–31 במאי השנה הודיעה צרפת כי ישראל לא תוכל להשתתף בתערוכת הנשק ״יורוסטורי״. טענת משרד ההגנה הצרפתי הייתה כי ״לא מתקיימים התנאים לקבלת חברות ישראליות״. בסופו של דבר, בעקבות עתירה של אנשי עסקים ישראלים–צרפתים לבית המשפט העליון בצרפת, הורה בית המשפט לאפשר לישראל להשתתף.
מקרון: גרסה לא מרשימה של שארל דה–גול
הצהרת צרפת היא יותר הצהרה פוליטית מאשר מהלך שנועד לפגוע במאמצי הלחימה של ישראל. הצהרתו של מקרון, זו המצורפת לקריאה לאמברגו, לפיה ״לבנון לא יכולה להיות עזה 2״ מתבררת כמנותקת מהמציאות כאשר בוחנים את היקפי יצוא הנשק על־ידי צרפת. ליחסי ישראל–צרפת עבר עשיר, הן בתחום הביטחוני והן בתחום הכלכלי. החל מקום המדינה ועד לשלהי שנות ה-60 (ובמיוחד לקראת מבצע קדש) דאגה צרפת לחמש את ישראל במטוסי מיראז׳ מתקדמים, טילי קרקע–קרקע, נשק מתקדם ואף כור גרעיני. ״מפעל הטקסטיל״ ליד דימונה היה מאוייש במהנדסים צרפתים מומחים שסיפקו ידע למתלמדים ישראלים בכל הקשור לכור הגרעיני. אלא שלקראת מלחמת ששת הימים, הזהיר נשיא צרפת שארל דה–גול כי אם ישראל תתקוף ראשונה יוטל אמברגו נשק מצידה של צרפת, וכך היה. אמברגו הנשק של דה–גול היה משמעותי ודרש מישראל לפנות לערוצי התחמשות אחרים כמו ארה״ב, שעד אז, יחד עם מדינות מערביות אחרות לא הסכימו לספק נשק לישראל. האמברגו של דה–גול היווה נקודת מפנה חשובה בסיפור הסחר הביטחוני והתעשייה הביטחונית המקומית של מדינת ישראל. גם לאחר תום כהונתו של דה–גול בשנת 1969, נשארה מדיניותה הקרה של צרפת בכל הקשור לישראל. מקרון לא מחזיק מטוסי מיראז׳ שישראל צריכה, ובנמל שרבור מזה זמן רב כבר לא עוגנות ספינות מלחמה. כל שנשאר לממשלת צרפת הוא יצוא דל בתחומים שכנראה תעשיית הביטחון הישראלית יכולה להחליף בקלות, ומשבר מהגרים מוסלמים חריף.
