סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"ח-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה או החוק), קובע כי -

א. לפחות 36 שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד.

ב. המנוחה השבועית תכלול:

(1) לגבי יהודי - את יום השבת.

(2) לגבי מי שאינו יהודי - את יום השבת או את היום הראשון או את היום הששי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו.

סעיף 8 לחוק קובע כי שר העבודה והרווחה רשאי לקבוע בתקנות לעבודות מסוימות, מנוחה שבועית שתחומה פחות מ-36 שעות, אך לא פחות מ-25 שעות רצופות.

את המונח "שבת" יש לפרש לאור המשמעות הנודעת לו במורשת ישראל. נפסק כי, המונח "שבת" הנמנה עם ימי המנוחה, צריך שיתפרש כמשמעותו על פי המסורת היהודית, דהיינו, מכניסת השבת בעת שקיעת השמש בערבו של יום שישי ועד צאת הכוכבים בערבו של יום השבת (ע"פ 1002/02 מדינת ישראל נ. עיוב יעקוביאן; ע"פ 1003/00 הנדימן – עשה זאת בעצמך נ. משרד העבודה והרווחה).

לפיכך, על מעסיקה של מירית לבדוק את מועד כניסת השבת ביום שישי בה העסיקה ולשלם לה, החל ממועד כניסת השבת, גמול עבודה בשיעור 150% משכרה הרגיל (סעיף 17 לחוק שעות עבודה ומנוחה).

בהקשר זה ראוי לציין כי, ביום 4.4.2005 פסק בית המשפט העליון, בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק, כי חוק שעות עבודה ומנוחה, הקובע את יום השבת כיום המנוחה לעובד הוא חוק ההולם את ערכי מדינת ישראל, הן מבחינת התכלית הסוציאלית שלו, והוא אינו בלתי חוקתי. בית המשפט דחה את הטענה כי כל מעביד או עובד יוכל להחליט על שעות המנוחה השבועית הנוחות להם. קביעת שעות מנוחה אחידות לכל המשק הוא אינטרס חברתי-לאומי ומאפשר מיצוי המנוחה, ושילובה ברווחת העובד ומשפחתו (בג"ץ 5026/04 דיזיין 22 – שארק דלוקס רהיטים בע"מ נ. רוזנצוייג צביקה ואח').

בית המשפט העליון אישר בכך פסיקה קודמת שקבעה כי המחוקק שסבר, שיש להעניק יום מנוחה לעובד בחר את יום השבת מאחר שקיימת תמימות דעים בקרב בני העם היהודי, כי היום הראוי לכך הוא יום השבת, שבמשך דורות הפך לנכס לאומי-חברתי-תרבותי שאין עליו עוררין על היותו יום המנוחה של העם (ע"פ 1925/86 עירית ת"א נ. קולנוע דקל).