פורד קוגה מול טויוטה ראב 4 מול מאזדה CX-5: מבחן דרכים השוואתי

האם פורד קוגה והראב 4 החדשים יצליחו להטות את הקהל בחזרה להנעה כפולה? צירפנו גם את גרסת ההנעה הכפולה של מאזדה CX-5 ויצאנו לברר את העניין
גיא רוטקופ | (1)

פנאי זה מגניב, ורכבי פנאי זה עוד יותר מגניב. רכבי הפנאי מוכרים לנו את התדמית של טבע, מרחבים וחופש. של מתקן אופניים על הגג, שיער מתנפנף ברוח ונסיעה לעבר האופק. בפועל, הרוב נוסעים איתם לעבר הסופר ולא יותר. אבל הרי העיקר הוא התדמית, וגם אנשי הסופר רוצים לשדר שלא רק שיש להם פנאי – הם גם מנצלים אותו כראוי. והיכולת להסתכל מלמעלה, תרתי משמע, על עדרי הליסינג בפקק היא קלף מכירה חזק. חזק מאוד אפילו. ומכיוון שהתדמית היא העיקר, חלה בשנים האחרונות סחיפה לכיוון הנעה קדמית בלבד ברכבי הפנאי, כשרוב המכירות בסגמנט שייכות לכלים נטולי הנעה כפולה. ומול המגמה הזו מציגים שני כלים חדשים לחלוטין שנחתו כאן החודש – הדור השני של פורד קוגה והדור הרביעי של טויוטה ראב 4 – הנעה כפולה בלבד. האם יש להם סיכוי לנגוס נתח מכירות מכובד למרות הפרש המחיר? צירפנו למבחן את מאזדה CX-5, מי שניצח את המבחנים ההשוואתיים האחרונים בקבוצה, בגרסת הנעה כפולה – ויצאנו אל הסופר. אה... השבילים.
 
 
מבחוץ
לא מעט תהיות העלה המבחן הזה, וכנראה שגם בני הקט התרגש מהקוגה שבחנייה – והחליט ש-4:35 היא שעה מצוינת לפתוח את היום. מיותר לציין שאני לא הסכמתי עם ההחלטה, אבל בתור אבא מדרבן לאהבת רכב החלטתי שנצא לסיבוב בקוגה לפני ההגעה לגן (שהיה משום מה סגור עדיין...). ניצלתי את הזמן להסביר לו שזהו הדור השני של הקוגה, והראשון להגיע לארץ. הרחבתי שרכב המבחן הוא ברמת הגימור טיטניום, שעולה 198,000 שקלים, 20,000 יותר מגרסת הבסיס, והראיתי לו את חישוקי ה-19 אינץ' שמקבלים בגרסה הזו במקום ה-17 אינץ' הבסיסיים. הוא הסכים איתי בהינהון שאפילו החישוקים המגודלים הללו מתקשים למלא כראוי את קשתות הגלגלים המגודלות. ילד טוב.
 
 

הסכמנו יחד שעיצוב הקוגה זורם ונאה, אבל לא באמת מרשים, לפני שהתייצבנו בגן, שתי דקות לפני הפתיחה. זה השאיר לי מספיק זמן להשלים שעת שינה בנקודת המפגש עד שניצן (עורך המגזין) הגיע, וקטע את השלווה בדפיקות מטורפות על החלון (עוד רגע הייתי מזמין אמבולנס – ישנת כמו מת – ניצן). מבט שמאלה הראה שכבוד הראב (4) נמצא, ובזכות איפור שטח עם חלקים שחורים בפגושים ובבתי הגלגלים הוא נראה היחיד שבאמת לוקח את עניין השטח באיזו שהיא רמה של רצינות. עיצובו לא מתחכם, אך מעביר רושם של גודל, ופנסי ה-LED (היחיד כאן עם כאלו) מוסיפים את שלהם.

הראב החדש זול יותר מקודמו, עם מחיר התחלתי של 180,000 שקלים לגרסה הבסיסית ו-200,000 למאובזרת שהתייצבה למבחן. את הרשימה סיכם CX-5 כפול הנעה, שאינו נבדל במאום מבחינת המראה מגרסת ההנעה הקדמית הנפוצה. גם כאן המחיר דומה – 178,000 שקלים לגרסת הבסיס ו-193,500 שקלים לרמת האבזור האמצעית שהתייצבה למבחן. למרות יותר מ-1,000 יחידות שכבר נעות על הכביש, עדיין לא התרגלנו לחרטום האנכי של ה-CX-5, אך מאחור ומהצד הוא נאה בהחלט. גם ה-CX-5 נועל חישוקי 19 אינץ' (במקום 17 אינץ' בבסיס), וגם כאן הם מתקשים למלא את בתי הגלגלים. רק הראב 4 דבק במידה שפויה, 17 אינץ', בכל גרסאות האבזור.
 
 
 
מבפנים
ניצלנו את רגעי המפגש להתרשמות מתאי הנוסעים, וה-CX-5 תחילה. הוא נראה כאילו עוצב על ידי מישהו עם שאר רוח במינוס. תא הנוסעים שחור לגמרי, העיצוב שמרני ורבוע, והמילה מיושן חזרה על ידי רוב הבוחנים, חוץ מניצן שקבע כי זה הפנים השלם ביותר לדעתו, והיחיד שלא נראה מתאמץ מדי. אנחנו החלטנו שלמרות החומרים הטובים, העיצוב לא מרגיש נכון לרכב חדש. זה לא משהו נורא, אבל ציפינו ליותר. בכל הקשור לאבזור, ה-CX-5 מציע בגרסה זו רשימה נדיבה – אל הבלוטות' שסטנדרטי בכל השלוש הוא מוסיף צג מגע, מצלמת רוורס וגג שמש. המרווח מלפנים טוב בכל המדדים, ומושב הנהג מצוין – הטוב ביותר כאן. מאחור המרווח גם כן טוב בכל הכיוונים, ורק מרווח הברכיים מעט מצומצם ועלול להפריע לגבוהים. תא המטען גדול ושימושי, והווילון שמכסה אותו מתרומם יחד עם דלת תא המטען, טריק נחמד ונוח.

משם עברנו לטויוטה ראב 4. אחרי הפשטות ב-CX-5, הראב 4 מציע שפע קימורים ומרקמים, שלדעת ניצן יוצרים עומס מוגזם ובלגאן, אבל השאר דווקא הגדירו את הראב כמודרני ומעודכן. לוח מחוונים מעט פשוט פוגם באווירה, וכך גם כמה פספוסים בדיוק ההרכבה. גם כאן יש במרכז מסך מגע מקורי, רק שבראב הוא חלק מחבילת האבזור ולא קיים בגרסת הכניסה. חבל, כי הוא נוח ומצלמת הרוורס עובדת פשוט מצוין – גם בלילה. רמת האבזור הבסיסית היא הפחות מאובזרת מבין השלוש, ולא כוללת למשל בקרת שיוט ובקרת אקלים שנמצאות בגרסאות הכניסה של האחרים. הגרסה המאובזרת גם מתהדרת בגימור דמוי עור בדשבורד עם תפירה יפה, שעוזר לטשטש מעט את הרושם שמשאירה פלסטיקה פשוטה ברוב חלקי התא.
 
 

בכל הקשור למרווח, הראב החדש מנצל היטב את תוספת 10 הס"מ לבסיס הגלגלים ביחס לדור הקודם, והציע את מרווח הרגליים הטוב ביותר בשורה השנייה, ומרווח טוב באופן כללי. ליתרון בשורה השנייה תורמת גם היכולת לכוון את זווית המשענת, ושטח חלונות גדול שנותן תחושה אוורירית. תא המטען שלו נפתח ונסגר חשמלית בגרסה המאובזרת (גם מהשלט), אבל הוא הפחות טוב מהשלושה בגלל גלגל חילופי בגודל מלא שגורר בליטה מוזרה ברצפת תא המטען. בנוסף יש בו צמד מוטות עם רשת ביניהן המפריעות להטענה (ניתן לפירוק), אבל גם בלעדיהן התא פחות שימושי מבשתי האחרות, גם אם נפחו טוב.

כל מי שישב בפורד פוקוס מאובזרת ירגיש בבית בקוגה. נראה שכמה חלקים נלקחו מהמדף של האחות המשפחתית בלי לשנות בהם דבר. מצד שני, זה לא רע כי התא מרגיש הטוב ביותר כאן ובפער מורגש, אם כי לא כולם (כן, שוב ניצן) התחברו לשפע הזוויות והכפתורים שהקוגה מעמיס על הנהג, והקונסולה המרכזית פולשת לעומק התא ויוצרת תחושה סגורה יותר מבשני האחרים, גם אם לא ממש פוגעת במרחב. גם הדבקות של מעצבי הפנים בצבע השחור לא עוזרת. אבל החומרים איכותיים יותר, ורשימת האבזור בגרסה המאובזרת ארוכה במיוחד וכוללת מושבים משולבי עור שנראים מצוין, גג פנורמי גדול, מערכת שמע משודרגת, כניסה ללא מפתח ופתיחה וסגירה חשמלית לתא המטען (עם פטנט מבריק של פתיחה באמצעות הרגל. מאוד שימושי!).
 
 

כאמור, למרות תחושה מעט צפופה, שום איבר לא פוגש בחלקי מרכב, והמקום מלפנים ומאחור מספק בהחלט. מאחור הוא עדיף מעט על זה שב-CX-5, אבל טוב פחות מהראב 4 בגזרת הברכיים. גם כאן ניתן לכוון את זווית המשענת והקוגה הוא היחיד עם מיזוג למושבים האחוריים. הדעות לגבי תנוחת הנהיגה נחלקו, כשאחד הבוחנים (נקרא לו א', לצורך העניין) טען שהמושב לא נוח בגלל בסיס קצר מדי, בעוד האחרים טענו שאין בעיה להתרגל (מה גם ששום מושב לא קצר מדי לשאולי...).

הנעה
כל המתמודדים מוצעים בארץ עם יחידת הנעה אחת בלבד, למעט ה-CX-5 שמוצע גם עם הנעה קדמית. אצל זה ישנו מנוע 2.0 ליטר המספק 154 כ"ס ו-20.38 קג"מ ב-4,000, המשודך לתיבה אוטומטית עם 6 הילוכים. הראב 4 בעל מנוע 2.0 ליטר שמספק 151 כ"ס ו-19.9 קג"מ, גם כן ב-4,000 סל"ד, ומשודך לתיבת הילוכים רציפה. לקוגה מנוע מוגדש בנפח 1.6 ליטר המספק 180 כ"ס ו-24.46 קג"מ כבר מ-1,600 סל"ד. באופן מפתיע, המנוע לא משודך לתיבה רובוטית עם מצמד כפול, אלא לתיבה אוטומטית בעלת 6 הילוכים.

ביום-יום ה-CX-5 משדר תחושה עצלה משהו, בשל נטיית התיבה לרוץ במעלה ההילוכים ולהימנע מהורדות הילוך אלא אם ממש מתעקשים. אם אכן תתעקשו, תקבלו את הזום-זום המוכר עם זריזות וקצב טוב. נקווה כי העדכון הצפוי, בו יקבל ה-CX-5 את יחידת ההנעה של מאזדה 6 שמכויילת מעט שונה, תפתור את בעיית העצלות הראשונית.
 
 

הראב 4 מציע אופי "רציף" קלאסי – תחת לחץ התיבה ממקמת את המנוע במרום הסל"ד ולא משחררת אותו עד שהלחץ על הדוושה נעלם, והרעש האחיד והנוכח לא נעים. בנהיגה רגילה יחידת הכוח נעימה ועושה את העבודה טוב, למעט איטיות מודגשת בתחילת נסיעה. זה מפריע כאשר רוצים להשתלב בתנועה בזריזות, ובהשוואת התאוצות הפער ביציאה מהמקום מול שני האחרים מורגש – עד 50 קמ"ש פותח ה-CX-5 פער של מכונית וחצי. וזה הרבה.

את מנוע הקוגה כבר פגשנו בפוקוס אקו-בוסט – וגם בוולוו S80. כמקובל במנועי טורבו מודרניים, הוא מרשים מאוד בנהיגה רגילה, עם שפע כוח זמין שעדיף משמעותית על שני האחרים. אבל אם סוחטים את הדוושה מקבלים רעש הדהוד לא נעים בתא, וביצועים פחות טובים מהמצופה – ובכל זאת, הכי טובים בחבורה הזו. אך לא מדובר בפער מוחץ – ה-CX-5 נצמד לקוגה ביציאה מהמקום בזכות תגובת דוושה עדיפה, ורק בהמשך בא לידי ביטוי יתרון הסוסים והקוגה מצליח לפתוח פער.

אבל לביצועים יש הפעם מחיר – צריכת הדלק של הצמד היפני היתה טובה יותר כל הזמן, כאשר בשיוט שניהם רשמו את אותה תוצאה בדיוק עם 13.5 ק"מ לליטר, בעוד הקוגה מסתפק ב-10.7 ק"מ לליטר לא ממש מרשימים. בשאר המבחן, בנהיגה מאומצת למדי, היתרון היפני נשמר כאשר ה-CX-5 הרשים עם 9.4 ק"מ לליטר, הראב 4 עם 8.7 והקוגה עם 7 ק"מ לליטר.
 
 

נוסעים
רכב הפנאי של טויוטה התייצב למבחן הנוחות עם יתרון בדמות צמיגים במידה שפויה של 225/65-17. אבל למרות זאת, במבחן העירוני הוא היה הפחות נוח מבין השלושה. אל יכולת התמודדות לקויה עם בורות הוא מוסיף רעשי מתלים מורגשים. לכן, למרות התמודדות סבירה עם שיבושים קטנים, הוא השלישי כאן – ובפער. כאשר עברנו למאזדה CX-5, הורגש מיד הפער לטובתו בנושא השקט בתא הנוסעים. אומנם גם הוא לא מושלם בהחלקת שיבושים קטנים, אך מתלי ה-CX-5 מתמודדים טוב יותר עם שיבושים גדולים או "רעים" במיוחד, ויחד עם פעולת מתלים שקטה יתרונו ברור. הקוגה שקט עוד יותר מה-CX-5, וגם מעט יותר נוח ממנו. אומנם גם הוא מכויל על הצד המהודק, אבל המתלים שלו עובדים מצוין והוא מתמודד יפה עם רוב המכשולים ומספק נסיעה נעימה.

מחוץ לעיר הראב 4 היה שוב במקום השלישי בנוחות, בגלל שילוב של רעשי כביש והתמודדות פחות טובה עם שיבושים קטנים. אבל הפעם מדובר בפער קטן, והראב 4 אפילו רושם יתרון בטיפול בשיבושים גדולים במהירות גבוהה. ה-CX-5 שמר על מקומו השני בנוחות עם יתרון שקט וגיהוץ עדיף של שיבושים קטנים. הקוגה שמר על המקום הראשון כאשר שוב עומדים לזכותו השקט והתחושה של מתלים "עמוקים" יותר משל ה-CX-5, שמצליחים להתמודד טוב יותר עם שיבושים גדולים.
 
 

בצד הדינאמי ציינו כולם את העובדה שהקוגה מרגיש כמו מכונית קטנה יותר – והפעם לטובה. הוא זריז ונטוע כמעט כאילו מדובר במכונית פרטית טובה, ולא ברכב פנאי גבוה, עם תגובה זריזה להפניית ההגה (הקל מדי) ומעט זוויות גלגול. ה-CX-5 טוב מאוד בפני עצמו, עם תגובות חיות במיוחד של הזנב להעברות משקל, אבל התחושה עדיין גדולה ומסורבלת יותר משל הקוגה. הראב 4 רחוק מאחוריהם, עם הגה קל מדי ומאוד מנותק שדורש עירנות גם בשיוט, לצד מתלים רכים מדי וזוויות גלגול שופעות. ממש "טעם של פעם", ולא במובן החיובי.

בשטח מחזיר הראב 4 מעט ממה שאיבד בכביש המפותל. במהירות איטית הצמיגים גבוהי החתך מציעים נוחות מעט טובה יותר, כשבמהירות גבוהה הוא מעביר את התחושה החסונה ביותר, עם מתלים שמרגישים ארוכים יותר משל שני האחרים. הקוגה וה-CX-5 קשיחים מדי במהירות איטית. אצל רכב הפנאי של פורד המצב משתפר ברגע שהמהירות עולה, אך ה-CX-5 סובל ממתלים קצרים יותר ומתקשה להתמודד עם שיבושים גדולים. ומכיוון שבכל זאת יש כאן הנעה כפולה, החלטנו לטפס אל תל צפית (במילים אחרות – ניצן שוב התעקש להראות לנו שהכלים הללו הם יותר מסתם פרייבט בתחפושת). בשטח "טכני" יתרונו של הראב 4 בולט עוד יותר – הוא היחיד כאן שמציע בקרת גלישה במורד (שעובדת יפה), זווית הגישה שלו היא הטובה ביותר וגודל החישוק הצנוע אומר שיש סיכוי למצוא לו צמיגים עם נטיית שטח כלשהי, בניגוד לשני האחרים.
 
 

יש פנאי
ישיבת סיכום המבחן לא היתה פשוטה. לגבי המקום השלישי דווקא הסכמנו בקלות – טויוטה ראב 4 טוב בפני עצמו, היחיד מבין השלושה שמציע יתרון אמיתי בשטח על גרסאות ה-2x4 הנפוצות, מציע מרווח מצוין, תא נוסעים נאה וגרסת בסיס זולה מבעבר. אבל לחובתו נזקפים אבזור בסיסי לא מרשים, נוחות לקויה בעיר ושיוט רועש יחסית.
 

עיקר הוויכוחים היו לגבי איוש המדרגה השנייה והראשונה, בעיקר בגלל הפער בצריכת הדלק בין ה-CX-5 לקוגה. אבל זה השני צובר נקודות מול רכב הפנאי של מאזדה שוב ושוב – בנוחות, בשקט, בתא הנוסעים ובאבזור – שמפצים על ההבדל בצריכת הדלק ועל פער המחיר הקטן. אך לדעתנו ההשוואה של הלקוח הממוצע צריכה להיות בין ה-CX-5 בעל ההנעה הקדמית, לקוגה – יכולת השטח נמוכה הלא במילא. אז מתגלים פערים של 13-20,000 שקלים, בהתאם לרמות האבזור, לטובת ה-CX-5. אנחנו עדיין היינו בוחרים בקוגה בזכות המתלים ותא הנוסעים, אבל נבין את מי שיבחר ב-CX-5 בזכות החסכון – הן במחיר רכישה והן בצריכת הדלק.

תגובות לכתבה(1):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    אויש כמה זה שקוף 11/10/2013 15:01
    הגב לתגובה זו
    לא יפה לעבוד עלינו ככה . זה כתבה צרכנית גרידה ולנו הצרכנים הפרטיים . לא נלמד מזה הרבה תודה .
שי אהרונוביץ (צלם: גיל מגלד)שי אהרונוביץ (צלם: גיל מגלד)

רשות המסים הצליחה - 10 מיליארד שקל ממיסוי רווחים כלואים זורמים לקופה

רבבות רבות של עסקים ישלמו מסים על חלוקת רווחי עבר, חלק יעדיפו לשלם את הקנס; עד סוף נובמבר 3,000 בעלי מניות יבקשו בהתאם להוראת שעה לפרק את החברה שלהם כדי לדחות מסים; בקרוב: סימולטור באתר רשות המסים שיעשה סדר לגבי חבות המס שלכם - ביזפורטל עושים סדר בחוק כנראה הכי לא חוקי ולא הוגן שחוקק בישראל בשנים האחרונות

אדיר בן עמי |
נושאים בכתבה רווחים כלואים

"אנחנו בקצב של 100 בקשות ביום, נגיע ל-3,000 עד סוף נובמבר", מעריך כנעאן. הבקשות האלו דווקא דוחות מס, אבל כנעאן מסביר כי צפי הגבייה נותר 10 מיליארד שקל; כשאתם רואים גירעון תקציבי נמוך, תזכרו שזה בזכות רשות המסים לרבות גביית מס על דיבידנדים (חלוקתם מפחיתה, מונעת את המיסוי על רווחים ראויים לחלוקה). רשות המסים בעצם אומרת דבר מאוד פשוט - הרווחתם בעבר - תשלמו את הרווחים האלו כדיבידנד, אל תאגרו רווחים בחברה. חלוקת דיבידנד מחויבת במס - בעל השליטה מחויב ב-30% וזה במקרים רבים עולה לאור מס על עשירים (הרחבה: מס על עשירים)

ה-10 מיליארד שקלים מתחלקים כך: 5 מיליארד בגין רווחים כלואים ועוד 5 ממס על דיווידנדים ופעילות שוטפת. בינואר השנה נרשמה גביית שיא של מעל 9 מיליארד שקל בגין דיבידנדים שחולקו בדצמבר 2024 כדי ליהנות ממס יסף-מס עשירים נמוך (להקדים את העלאת המס). 

החוק על מיסוי הרווחים הכלואים מקומם מכמה סיבות. בראש וראשונה כי הוא לא היה אמור לחול על עסקים לגיטימיים, יצרנים, כלכליים. הוא היה אמור לחול על עסקים שיצרו מבנים של תכנון מס מתוחכם שבעיקר דוחה את המס על השכר. לא הוגן שכל העובדים במשק ישלמו מס, אבל עשירים יקימו חברה שדרכה יצליחו לברוח ממס וישלמו רק 23% מס על הרווחים. אם כולם משלמים עד 50%, אז בטח שעשירים צריכים לשלם 50%. 

כארים ציין כי למרות בקשות חוזרות להארכת הוראת השעה המאפשרת פירוק חברות ארנק בדחיית מס, לא ניתן יהיה להאריך אותה בשל אילוצים תקציביים. "מקצועית אנחנו בעד, אבל תקציבית - הכסף נדרש כבר ב-2025".  אם יאריכו את הוראת השעה יצטרכו גם לתת גרייס לשאר הסעיפים, זה לא יקרה. נובמבר הוא הדדליין. האם אתם צרייכם להיערך או לדאוג? נראה שחצי מהעסקים צרייכם להיערך והם בהדרגה כבר מפנימים זאת. החוק חל על עסקים שמקיימים את התנאים הבאים: פחות מ-5 בעלי מניות. עיקר ההכנסה נובעת מיגיעה אישית של בעלי המניות. רווחים צבורים העולים על 750 אלף שקל. מחזור הכנסות של עד 30 מיליון שקל.


אלא שרשות המסים שהתחילה בהתמקדות בגופים האלו ובעיקר בשיטה שנקראת - חברות ארנק, לקחה את ההזדמנות בשתי ידיים ומיסתה את כולם. כמעט כולם - חוץ מהעשירים. זה אפילו מקומם מהנקודה הקודמת. דווקא את העשירים שמשתכרים מעל 30 מיליון שקל ודווקא מבני שותפויות עם מעל 5 שותפים היא הוציאה מתחולת החוק. במילים אחרות, רצו למסות את אלו שמתכננים לברוח ממס, ובסוף מיסו את כולם והוציאו דווקא את אלו עם תכנוני המס, לרבות משרדי רואי החשבון ועורכי הדין הגדולים שהתחמקו מהמס הזה. 

יאיר נתניהו (רשתות)יאיר נתניהו (רשתות)
תתביישו

"אל תיגעו בכסף שלנו" הדיל המפוקפק של נתניהו ולפיד

יאיר נתניהו יקבל משרה נחשקת בעלות שכר של 80 אלף שקל, צוות ולשכה. יאיר לפיד ימנה מקורבים לתפקידים בכירים - בושה; ולמה על זה הציבור לא יסלח  

מנדי הניג |

בסוף, כולם אנשים והכל אישי. מנסים לסדר עכשיו עבודה מכובדת ליאיר נתניהו בעלות שכר של 70-80 אלף שקל בחודש. זה היה אמור להיות בהסתדרות הציונית או בקק"ל. אלו ג'ובים עשירים בלי שליטה עם ייעוד-מטרה טובה, אבל עם שחיתות פוליטית גדולה. אלו גופים שמספקים ג'ובים למקורבים רבים, כולל בני משפחה. סכומי עתק שאמורים לשמש לטובת הציבור נגנבים בדרך הזו. אבל לא נראה שמישהו עשה זאת בצורה בוטה כמו הפעם. 

זה לא עניין של ימין ושמאל, זה עניין בסיסי יותר - כבוד. בלי טיפת כבוד עצמית, בלי טיפת כבוד כלפי המשפחה שלו ובלי טיפת כבוד כלפי הציבור, ניסה יאיר נתניהו להיות בתפקיד מכובד ולקבל שכר בעלות של 70-80 אלף שקל. 

כנראה שחלק גדול מהעם מתייחס בסלחנות או באדישות כשנתניהו מקבל סיגרים מחבר. חלק גדול מהעם גם מעריך שמשפטי נתניהו הם כלום ושום דבר. מבלי להיכנס לשאלה אם יש צדק בדברים או לא, מה שברור הוא שעשרות רבות של מיליוני שקלים הושקעו מצד הפרקליטות במשפטים, וכשלוקחים את הזמן והמשאבים של כל המערכות שהיו מעורבות, כולל משטרה, בתי המשפט, מקבלים עלות של מאות מיליוני שקלים. 

זה עניין שיכול וצריך לעלות לנתניהו האבא ביוקר. "אל תיגע בכסף שלנו", יגיד הציבור על הניסיונות האלו. לסדר לבן שלך משכורת ענק על חשבונו זה "פשע" גדול יותר מלדבר עם מו"ל של עיתון או לקבל סיגרים. זה לזלזל באינטלגנציה של העם שלך, זה להרגיש שאתה כל-יכול, מלך. כן, יהיו לא מעטים שימשיכו לחשוב ככה, אבל יש ציבור גדול שתופס נפוטיזם ושחיתות על חשבון הציבור (להבדיל משחיתות שהציבור לכאורה לא משלם עליה) כקו אדום. 

אז מה? - צדק צריך להיעשות  גם אם עולה הרבה כסף. אין מחיר לצדק. הבעיה שלא בטוח שזה מה שחושב העם ואם בסוף התהליך הארוך והמייגע הזה נתניהו ייצא עם "מכה קלה", כמה סעיפי אווירה, אז אמון הציבור בפרקליטות ובמערכת המשפט יירד עוד יותר מהשפל שהוא נמצא בו היום. לא בטוח איך המשפטים האלה יסתיימו אבל מה שבטוח שהם כבר משאירים תחושה חמוצה. העם יזכור איך הפרקליטות התעקשה להכניס את נתניהו לדיון שעתיים אחרי שנחת מפסגה היסטורית בוושינגטון, או שהשופטים היו צריכים להיחשף לפרטים מסווגים הקשורים למערכה הבטחונית כדי שיואילו לשחרר את ראש הממשלה לאשר את התקיפות.