שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.

הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי,  בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.

מדינה על הנייר, כיבוש במציאות

הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.

הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.

ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.

הכרזות צרפת, בריטניה וקנדה אינן מנותקות מההקשר הפוליטי הישראלי. הקואליציה הנוכחית, עם שרים הקוראים בגלוי לסיפוח ומתנגדים לכל פתרון מדיני, מספקת תחמושת דיפלומטית למבקרי ישראל. הצעת החלטה לא מחייבת בכנסת בסוף יולי, שקראה לסיפוח כל ההתנחלויות בגדה, שטח שבו מתגוררים כחצי מיליון ישראלים לצד כשלושה מיליון פלסטינים, נתפסת באירופה כחציית קו אדום.

מאז דחיית תוכנית החלוקה ב-1947 על ידי הצד הערבי, דרך מלחמת ששת הימים והכיבוש ב-1967, ועד לקריסת הסכמי אוסלו בתחילת שנות האלפיים, כל תחנה בדרך חיזקה את הקיפאון והעמיקה את חוסר האמון. כיום, סקרים מראים שרק מיעוט קטן בשני הצדדים תומך עדיין בפתרון שתי המדינות. הפלסטינים מאבדים אמון ביכולת להגיע למדינה באמצעות משא ומתן, והישראלים חוששים שמדינה פלסטינית תהפוך לבסיס טרור.

התרחישים שעל השולחן וכולם בעייתיים

בהיעדר אופק מדיני, שלושה תרחישים מרכזיים מרחפים מעל האזור. הראשון: המשך המצב הקיים של כיבוש דה-פקטו עם אוטונומיה פלסטינית מוגבלת,  מתכון להתפרצויות אלימות מחזוריות. השני הוא סיפוח חד-צדדי של חלקים מהגדה, כפי שמציעים גורמים בישראל, מהלך שעלול להוביל לעימות חזיתי עם הקהילה הבינלאומית ואולי לסנקציות. השלישי: מדינה אחת עם זכויות שוות,  פתרון שמשמעותו סוף הפרויקט הציוני כמדינת הלאום של העם היהודי וזה כמובן לא יקרה. 

ההכרות האירופיות והקנדית הצפויות אינן משנות את המציאות בשטח, אך הן מעבירות מסר שהסטטוס קוו אינו מקובל עליהם והם מאבדים סבלנות. עבור ישראל, המהלך הבינלאומי פגע ופוגע בעסקה להחזרת החטופים וסיום המלחמה. ביום שבו מקרון דיבר על הכרה במדינה פלסטינאית, החמאס דחה את ההצעה של המתווכות. צרפת למעשה גרמה בעקיפין למשבר חמור וגדול במו"מ, ועוד באה בטענות לישראל שניסתה מספר פעמים ותוך כדי וויתורים להגיע להסכם עם החמאס.

המתווך האמריקאי וגם המתווכות באים בטענות לחמס שלא הסכים לעסקה טובה, ומשום מה בצרפת של עמנואל מקרון באים בטענות לישראל. יש ככל הנראה לחץ גדול מהבית לתמוך בעזה כשזצריך לזכור שיש כמות מאוד גדולה של מהגרים ואזרחים איסלמיים במדינות אירופה, לרבות בצרפת. 

ועדיין, תהיה הסיבה אשר תהיה, המהלך המתואם של צרפת, בריטניה וקנדה לצד אמברגו הנשק החלקי של גרמניה, מסמן בעיה תדמית גדולה של ישראל, בעיה שהתעצמה בגלל "קמפיין ההרעבה". קמפיין ענק של העזתים והתומכים שלהם מבחוץ שטענו שאין אוכל בעזה ויש ילדים רעבים. מאז הקמפיין, השתנתה האהדה והתמיכה כלפי ישראל במדינות רבות והפכה להיות אהדה מוצהרת בעזתים שגם כך זכו במדינות רבות לתמיכה גדולה.