הוכחת קיומו של נוהג

ע"ע 465/03 שמחה כהן נ. פלסטיין פוסט בע"מ, ניתן ביום 20.6.2005.

עובדות

שמחה עבדה בחברה המוציאה לאור את העיתון "ג'רוסלם פוסט" (להלן – החברה) כ-31 שנים (מיום 1.11.1967 ועד לפיטוריה ביום 6.9.1998).

עם פיטוריה קיבלה שמחה פדיון חופשה, דמי הודעה מוקדמת, שכר חודש נוסף והשלמת פיצויי פיטורים לשיעור של 100%.

שמחה הגישה תביעה לתשלום תוספת פיצויי פיטורים עד לשיעור של 180% לשנה, בהסתמך על נוהג שהיה קיים, לטענתה, בחברה, לתשלום פיצויים בשיעור זה. תביעתה של שמחה נדחתה ומכאן הערעור.

בית הדין הארצי לעבודה פסק

זכויות במשפט העבודה נקבעות בדר"כ בהסכמים אישיים או בהסכמים או הסדרים קיבוציים. עם זאת, הכירה הפסיקה בנוהג כמקור לקיומן של זכויות במשפט העבודה.

נוהג, מעצם טיבו, הינו בן חריג בעולם יחסי העבודה והוא פועל יוצא ממציאות מסוימת במקום העבודה שאינה מעוגנת בדרך כלל בהסדרים בכתב. הנטל להוכחת קיומו של נוהג מוטל על כתפי הטוען לו, הוא התובע. רמת ההוכחה חייבת להיות גבוהה וברורה ונדרשת לצורך כך תשתית ראייתית רחבה ומסודרת. עדות על מקרים מסוימים בלבד בהם נקט המעסיק דפוס פעולה מסויים, אינה מספקת כדי להוכיח קיומו של נוהג רחב ומחייב.

בענייננו, שמחה לא הוכיחה קיומו של נוהג בחברה לשלם פיצויי פיטורים בשיעור של 180%.

יש לזכור כי הזכות לפיצויי פיטורים נצברת במהלך שנות העבודה, אך היא מתגבשת רק לעת סיום השרות. שיעור הפיצוי, ככל שהוא גבוה מזה הקבוע בחוק, הוא זה הקבוע בהסדרים או בנוהג הנהוגים במקום העבודה במועד הפרישה. לעניין זכות לפיצוי מוגדל שמקורה בנוהג, הרי שיש להוכיח את קיומו של הנוהג במועד הרלבנטי, הוא מועד סיום העבודה. כאמור, נוהג זה לא הוכח לגבי שמחה במועד סיום עבודתה. על כל פנים, לא הוכח במקרה זה כי לשמחה זכות מוקנית לשיעור פיצוי גבוה לתקופת עבודה מסוימת (עד שנת 1994), גם אם בתקופה זו (או חלקה) מקובל היה להעניק פיצוי בשיעור גבוה מזה הקבוע בחוק.

מקובל לראות בנוהג מוכח במקום העבודה משום תנאי מכללא בחוזה העבודה. במקרה זה, גם אם היה קיים בחברה נוהג לשלם פיצויי פיטורים בשיעור מוגדל של 180%, עובדה שלא הובררה די צרכה, הרי אין ספק שנוהג זה שונה החל מ-1.1.1994. שינויו של תנאי מכללא בחוזה העבודה הוא אפשרי, בין אם הוא נעשה במפורש ובין אם במשתמע.