עובדות וטענות: כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום במסגרתו נטען כי במהלך שנת 2005 קשרו אלו קשר לסכל באמצעים לא חוקיים את ביצוע "תכנית ההתנתקות". בין הפעולות שתוכננו למטרה זו נכללו ארגון הפגנות המוניות בכל רחבי הארץ במהלכן ייחסמו צירי תנועה ותימנע תנועת כוחות הבטחון; קריאה למפגינים להפר את החוק כדי להיעצר בהמוניהם ולשתק את מערכות אכיפת החוק; גרימת נזק לציוד בטחוני; עידוד סרבנות בקרב משרתי הבטחון והקמת אתר אוהלים סמוך לחבל עזה לריכוז פעילות המחאה הבלתי-חוקית. בפועל, נטען בכתב האישום, יסדו הנאשמים את תנועת "הבית הלאומי", כמטה לריכוז הפעילות הבלתי-חוקית; פתחו חשבון בנק למימון הפעילות; הפיקו, פרסמו, החזיקו והפיצו חומר הסברה שעודד הפרת החוק והסדר וסירוב פקודה; קראו לערוך פעילות בלתי חוקית שכונתה "ניסוי כלים", בה ישובשו החיים במדינה באמצעות חסימת צירים והבאה למעצרים המוניים של החוסמים. עוד נטען בכתב האישום, שבעקבות פעילות זו של הנאשמים אמנם התרחש אותו "ניסוי כלים", במהלכו התרחשו ברחבי הארץ הפגנות בלתי חוקיות רבות, שכללו חסימת צירים וצמתים, שריפת צמיגים, סיכון חיי מפגינים ונוסעים, עיכוב יולדת מלהגיע לבית חולים, מניעת מעבר רכב כיבוי אש במהלך ביצוע תפקידו, הפרת הוראות שוטרים, התנגדות למעצר ותקיפת שוטרים. עם הגשת כתב האישום, הוגשה גם בקשה למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים. בית משפט השלום בירושלים קיבל את הבקשה והורה על מעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי התקבל בחלקו כך שתקופת המעצר הוגבלה עד ליום 31.8.05. על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי עררו הן הנאשמים והן המדינה. במסגרת עררם טוענים הנאשמים כי פעילותם מתמצה במרי אזרחי לא אלים, המממש את זכותם הדמוקרטית לחופש ביטוי ומחאה ואינו מסכן את הציבור. לטענת המדינה, פעילות הנאשמים אינה מהווה ניצול הזכות לחופש ביטוי, כי אם התארגנות עבריינית רבת-משתתפים, המבקשת לסכל את יישומו של חוק שנתקבל על-ידי הכנסת.

דיון משפטי:

כב' הנ' א' ברק:

אכן, לכל אדם בישראל חופש הביטוי וההפגנה. הוא מהווה את "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה. חופש הביטוי אף משתרע על כל צורות הביטוי; הוא כולל בחובו ביטוי של דעות מקובלות ודעות חריגות; הוא משתרע על דעות שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות. עם זאת, לא כל ביטוי הנופל לגדר היקפו של חופש הביטוי זוכה להגנתה של המדינה. ענין לנו באיזון (אופקי או אנכי) בין ערכים ואינטרסים מתנגשים. במסגרת איזון זה ניתן למשל להגביל את חופש הביטוי אם הפגיעה של הביטוי באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה, וקיימת הסתברות קרובה לוודאות כי מתן חופש ביטוי יביא לאותה פגיעה בכלל או בפרט. התנהגותם של הנאשמים, על פי האמור בכתב האישום כנגדם, אינה עומדת בתנאים אלו. חופש הביטוי אינו היתר להתפרעות. האלימות היא היפוכו של הביטוי המותר. דווקא התפישה הערכית המכירה בחרות הביטוי ראוי לה שתחמיר עם מי שמוציא עצמו מתחום הביטוי ובוחר בדרך של אלימות. חופש הביטוי אינו היתר להסתה; חופש הביטוי אינו היתר להמרדה. חופש הביטוי, אינו החופש של אדם לצעוק לשווא "אש" בתיאטרון ובכך לגרום למהומה. במעשים המיוחסים להם לא רק שהנאשמים צועקים "אש" בתיאטרון מלא אנשים אלא הם מציתים אש ליד חביות של דלק. המעשים המיוחסים להם, הדליקו את האש עצמה. פגיעתה באינטרס הציבורי קשה; הסתברותה ודאית. שום משטר דמוקרטי המבקש לשמור על חופש הביטוי, אינו רשאי להסכים לה. אכן, חופש הביטוי אינו מגן על החופש למנוע מיולדת להגיע לבית החולים; חופש הביטוי אינו מגן על החופש למנוע ממכבי האש להגיע למקום שריפה; חופש הביטוי אינו מגן על החופש לשתק את המנגנונים לאכיפת החוק ולהביא לקריסתם; חופש ההפגנה אינו מגן על החופש "לעצור את המדינה" ולסכן את בטחונם של הפרט והכלל. הטוען בשם חופש הביטוי לכל אלה, אינו טוען מנקודת מבטה של הדמוקרטיה, אלא מנקודת מבטה של האנארכיה. כאשר זו תשלוט, גם חופש הביטוי לו טוענים הנאשמים לא יעמוד להם.

יש לציין גם, כי רואים אנו את התנהגותם של הנאשמים בחומרה יתירה. קיימת מחלוקת קשה בציבור הישראלי בשאלת ההתנתקות. מחלוקת זו יש לנהל בסובלנות ובהבנה. יש לאפשר חופש ביטוי לכל דעה ולכל עמדה. ראוי להן למחלוקות הציבוריות שייבחנו בשוק הרעיונות. כך בתקופות של רגיעה; כך בתקופות של מתח ומחלוקת. עם זאת, את המחלוקת הציבורית יש לקיים במסגרת הכלים הקיימים. לכאורה, פעולתם של הנאשמים שוברת את הכלים כולם. רטוריקה של דמוקרטיה וזכויות אדם בפיהם, אך פעולות של אנארכיה ופגיעה בזכויות אדם במעשיהם. לכך שום מדינה דמוקרטית אינה צריכה להסכים. שמירת הדמוקרטיה מחייבת שמירה על חופש הביטוי. שמירה על חופש הביטוי מחייבת שמירה על הדמוקרטיה. השימוש ברטוריקה של דמוקרטיה וזכויות אדם כבסיס לפעילות הפוגעת בדמוקרטיה ובזכויות האדם, הוא מרשם בדוק להרס הדמוקרטיה מתוכה היא. אמת, הדמוקרטיה מכירה בזכות הביטוי וההפגנה של כל אדם בה; היא תעשה הכל כדי לכבד זכות זו. אך דמוקרטיה לא תאפשר שימוש בזכויות שהיא מעניקה כדי להביא להרס עצמי. דמוקרטיה צריכה להיות סובלנית גם לחסרי הסובלנות, אך דמוקרטיה אינה צריכה לאפשר בסובלנותה את עצם חיסולה. היא מגינה על עצמה מפני אויביה מבחוץ. עליה להגן על עצמה מפני המתמרדים נגדה מבפנים. חובה זו מוטלת על כולנו: על כל רשויות השלטון; על כל המפלגות והגופים; על כל השופטים.

סוף דבר: המסקנה המתבקשת הינה, איפוא, שמעצרם של הנאשמים הוא כדין, ואת עררם יש לדחות. מנגד, מצאנו טעם רב בעררה של המדינה. הסיכון הנגרם מהנאשמים, אם יהיו חופשיים, לא יסתיים ואף לא יפחת לאחר ה-31.8.2005. סיכון זה קיים ועומד, כל עוד ההתנתקות לא מומשה. על כן יש לקבל את ערר המדינה, ויש להורות כי הנאשמים ייעצרו עד תום ההליכים נגדם.