שעות נוספות לעובד גם בגין השעות בהן לא עבד בפועל

ע"ע 1054/04 אבו רמוז פדל נ. ברקת חברה לבנין בע"מ, ניתן ביום 29.5.2005.

עובדות

אבו רמוז עבד בברקת חברה לבנין בע"מ (להלן – החברה), החל מחודש דצמבר 1994. תפקידו של אבו רמוז היה לשמש כנהג לפועלים שהגיעו מן השטחים, ולצורך כך אסף אותם מן המחסום בין 5:30 ל-6:00 על מנת שיתייצבו באתר הבניה בשעה 7:00, ובסיום יום העבודה נהג להחזירם למחסום בסביבות השעה 17:00-17:30.

המחלוקת בין הצדדים היא לגבי תפקידו של אבו רמוז בין שעות האיסוף את הפועלים. מנהל החברה הצהיר כי באותן שעות אבו רמוז לא עבד ואף בחלק מן הזמן ישן ורק לעיתים רחוקות ביקש ממנו לעשות עבורו עבודות מזדמנות. אבו רמוז טען, לעומתו, כי באותן שעות עמד לרשות החברה ואף ביצע פעולות של שיווק, קניות, הפקדות בבנקים, פגישות עם אנשי מקצוע וכד'.

מחלוקת נוספת בין הצדדים היתה לגבי נסיבות סיום עבודתו של אבו רמוז. לטענת מנהל החברה, עקב קשיים כספיים הוא ביקש מאבו רמוז להמתין בביתו ושילם לו על כך שכר, אלא שהוא בחר שלא לחזור לעבודה למרות פניותיו אליו. ואילו לטענת אבו רמוז מנהל החברה, הודיע לו כי אין לו עבודה בשבילו וכי יקרא לו כשתהיה עבודה.

בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעותיו של אבו רמוז לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת וגמול שעות נוספות. מכאן הערעור.

בית הדין הארצי לעבודה פסק

מסקנתו של בית הדין האזורי הייתה כי אבו רמוז לא פוטר, אלא עזב את עבודתו מרצונו. כלל הוא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית ואין בנסיבות מקרה זה מקום לחרוג מן הכלל. על כן, דין הערעור בתביעה לפיצוי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, להידחות.

אין חולק כי שעת תחילת עבודתו של אבו רמוז ושעת סיומה יצרו מסגרת של 12 שעות עבודה, מסגרת החורגת משעות העבודה המקובלות על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה).

מה דינן של אותן שעות גם אם אבו רמוז שהה במקום העבודה ולא עבד בכולן? מסגרת שעות עבודתו של אבו רמוז היא המחייבת והקובעת את זכויותיו לפי חוק שעות עבודה ומנוחה. גם אם החברה לא סיפקה לאבו רמוז באותן השעות עבודה מלאה, אלא רק לפי צרכיה, אין בכך כדי לגרוע מזכויותיו של העובד שעמד לרשותה והיה מוכן למלא כל מטלה. אין בעובדה שלחברה לא היתה עבודה במידה שתעסיק את אבו רמוז באותן השעות והוא יכול היה לשהות באתר ולנוח, כדי לקבוע ששעות אלה אינן בבחינת שעות העבודה.

לא סוכם עם אבו רמוז כי שעות עבודתו הן שעה וחצי בבוקר ושעה וחצי אחר הצהריים וכי בשעות הביניים יכול לעשות כרצונו מחוץ לאתר הבניה ואולי אף לעבוד בעבודה נוספת. החברה שילמה לאבו רמוז עבור עבודתו במשרה מלאה על מנת שישב באתר באותן השעות. אשר על כן, משהוכיח אבו רמוז כי מתכונת עבודתו הקבועה היתה בת שתיים עשרה שעות, אין הוא נדרש להוכיח שעה שעה ועל החברה לשלם לו עבור אותן ארבע שעות נוספות מדי יום ביומו.

סוף דבר, הערעור התקבל חלקית. החברה תישא בהוצאות הערעור בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.