מכרתם דירה והתחרטתם תוך כמה ימים - האם אפשר לבטל את ההסכם? הנה התשובה של השופט רם וינוגרד
מכרתם דירה והתחרטתם. האם אפשר לבטל? לא פשוט כמובן. אם אין נסיבות ואירועים ששינו את מצב המוכרים, אין כנראה אפשרות לביטול. בני זוג בגיל 86 מכרו את דירתם והתחרטו. הם טענו שבמחשבה עמוקה מצבם הרפואי אינו מאפשר להם לפנות את הדירה.
השופט רם וינוגרד, קיבל את עמדת הרוכשים וקבע שחוזים יש לקיים. הוא הדגיש כי לא חל שינוי לרעה בחמישה הימים שעברו בין העסקה לבין הביטול, לא הוכח שמצבם הרפואי לא מאפשר פינוי של הדירה. השופט חייב את המוכרים בפיצוי של 217 אלף שקל שיופחת מסכום העסקה.
הקביעה שחוזים יש לקיים היא חזקה מאוד בבתי משפט ולא רק בתחום הנדל"ני. בית המשפט יעשה הכל כדי לקיים את החוזה, אלא אם הוא נעשה שלא בתום לב, בהפרות בוטות ואין אפשרות כבר לקיימו.
מחיר הדירה נקבע על 2.17 מיליון שקל כך שהפיצוי לרוכשים הוא 10%. הרוכשים אגב שילמו את מלוא הסכום ועוד לפני הודעת הביטול העבירו למוכרים חלק משמעותי מסכום העסקה.
- מאסק שולח מכתב נוסף בנוגע לעסקת טוויטר. מחסל סופית את הרכישה?
- הזמנתי כמה כרטיסי טיסה ואני רוצה לבטל – כמה דמי ביטול יגבו ממני?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הרוכשים מכרו את הדירות שבבעלותם כדי לרכוש את הדירה האמורה, לא היו זקוקים למשכנתא ואף ביקשו להקדים את מועד המסירה, אך הסכימו בעת חתימת החוזה שהמוכרים יקבלו זמן כדי למצוא דירה והסכימו לדחות את המסירה בשמונה חודשים.
השופט רם וינוגרד בחן את מכתבי הרופאים על מצבם הרפואי של המוכרים וקבע כי המסמך שהוגש מטעם רופא המשפחה אינו מצביע על בעיות רפואיות החורגות מהסביר בהינתן גילם של המוכרים. וינוגרד ציין כי המוכרים התחרטו אחרי חמישה ימים לחתימה על ההסכם וזה לאחר פרק זמן ממושך של משא ומתן כשבזמן הזה לא נשמעה מפיהם טענה שלא יוכלו לעמוד במכירה בשל מצבם הרפואי.
"מצוקתם של המוכרים אינה נופלת ממצוקת הרוכשים"
השופט וינוגרד קבע כי "מצוקתם של המוכרים אינה נופלת ממצוקתם של הרוכשים". הרוכשים ניהלו זמן רב במשא ומתן, חתמו על הסכם ונשאו בעלויות המתווך ועורך הדין. הם גרים בינתיים בדירה שכורה, הם נמצאים בחוסר וודאות וגם - אם יבקשו לרכוש דירה חדשה הם יידרשו לשלם מחיר גבוה יותר בשל עליית מחירי הנדל"ן.
- רשות ני"ע מזהירה: כך תזהו הונאות השקעה בעידן ה-AI
- מתנה או הלוואה? הכרעה במאבק בין החמות לכלה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית
לסיכום, הפרה של הסכם כזה אפשרית רק במקרה של שינוי משמעותי בנסיבות. שינוי שהמפר לא יכול היה לצפות לו. כאן, הכל ידוע וברור היה לפני ההסכם, לרבות מצבם הרפואי של המוכרים.
- 3.מוקו 23/07/2023 00:48הגב לתגובה זווהתירוץ הרפואי סתם תירוץ
- 2.רון 22/07/2023 21:37הגב לתגובה זוהמס אוכל את הכול!
- 1.יקרוני 21/07/2023 20:04הגב לתגובה זורק העיריות עשו הקלה לחניות לנכים פתאום רוב העם נעשו נכים וסגרו חניות בכבישים
צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
