הבעל טען שהדירה שלו, אבל בבוררות הצהיר את ההפך

השופט ערן אביטל מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים הכריע בתביעה סבוכה לאיזון משאבים בין בני זוג שנישאו באפריל 2011 ונפרדו באוקטובר 2021. במרכז המחלוקת עמדו שתי סוגיות מרכזיות: מי הבעלים של דירת המגורים ששוויה הוערך בכ-5 מיליון שקל, ומי צריך לשאת בחובות שהצטברו לאורך שנות הנישואים.

הדירה נרכשה ב-2014 במימון מלא של אביה של האשה-התובעת, שהעביר לה כספים בסכום של יותר מ-2.6 מיליון שקל כמתנה על חשבון הירושה העתידית שלה. הדירה נרשמה על שם האשה בלבד, והאשה אף חתמה על תצהיר נוטריוני שמעיד על כך שהכספים הועברו לה בלבד.

הבעל-הנתבע, מתווך נדל"ן במקצועו, טען מנגד שהכספים ניתנו לשני בני הזוג ביחד, ושהרישום על שם האשה בלבד נעשה בעקבות ייעוץ של רואה החשבון שלו מטעמי תכנון מס. הוא הוסיף שהוא השקיע בדירה כספים ניכרים, כולל סגירת מרפסת בעלות של 350 עד 400 אלף שקל.

חצאי אמיתות שחשפו את האמת

השופט אביטל קבע שהנתבע לא הצליח להוכיח את טענותיו, ואף הדגיש ממצא חמור: בהליכי בוררות שהתנהלו ב-2016 בין אביה של האשה לבין הצדדים, הצהיר הבעל שוב ושוב שהדירה שייכת לאשה בלבד. בבקשה שהגיש לבית הדין לממונות, כתב בא כוחו של הנתבע כי, "הואיל ובעלת הנכס איננה נתבעת כלל, הרי שאין מקום לדון עם הנתבע על מה שלא שייך לו". בתצהיר נוסף הצהיר הנתבע כי מדובר במבקשת "אשר רכשה דירה, הרשומה על שמה בלבד".

השופט יישם את הלכת חיון והלכת פרץ וקבע כי "לא ניתן להעלים עין מטענות הנתבע ומתצהיריו שהוגשו במסגרת הליכי הבוררות". כשנשאל הנתבע מדוע הצהיר בהליכי הבוררות שהדירה שייכת לאשה בלבד, הוא השיב שעשה זאת בעצת עורך דינו דאז. השופט דחה את ההסבר הזה וכתב: "אין בידי לקבל הנמקה חסרת פשר זו כהצדקה להסתרת מידע בעניין מהותי".

גם טענת ההשקעה הכספית המסיבית בדירה נדחתה. השופט קבע שלא הוגשה ראיה כלשהי לסגירת המרפסת הנטענת, ואף בחוות דעת השמאית שהעריכה את הדירה אין ביטוי למרפסת סגורה. "מדובר בטענה מרשימה ביותר, ממש 'גונבת לבבות'", כתב השופט. "אלא מאי, לטענה אין ביטוי כלשהו בכתובים". בפועל, הוכח תשלום של 2,000 שקל בלבד - סכום שהגדיר השופט כ"פחות מפרומיל מערך הדירה".

ההלוואה מהמטפל הזוגי

בסוגיית החובות, ההכרעה היתה מורכבת יותר. השופט קבע כי כספים שהאשה העבירה לבעל במהלך הנישואים הם בגדר מתנה, ולא הלוואה. בנוסף, חובות שנטל הבעל מצדדים שלישיים הוכרו ברובם כחובות משותפים שעל שני בני הזוג לשאת בהם.

ואולם חריג אחד בלט: הלוואה בסכום של 190 אלף שקל שהבעל נטל מהיועץ הזוגי שטיפל בשני בני הזוג, פחות משלושה חודשים לפני מועד הקרע. השופט קבע שמדובר ב"מניפולציה כספית" - ההלוואה ניטלה ללא ידיעת האשה, מגורם טיפולי שבו היא נתנה את אמונה, בתקופה שבה הזוגיות כבר היתה רעועה. "הנתבע פעל בכחש שעה שלא יידע את התובעת בדבר הלוואה שהוא נוטל מאיש אמונה, פסע לפני פרידתם", קבע השופט בהחלטתו.