הפר את זמני השהות 373 פעמים - וישלם ביוקר
אם לתאומים בני 6 טענה כי האב לא הגיע למפגשים שנקבעו עמם, ובכך פגע בקשר שלו עם הילדים וביציבותם הרגשית. היא הציגה תיעוד מפורט של המפגשים שבוטלו, כולל תאריכים ומספר המפגשים שהוחמצו. האב הודה כי לא קיים את כל המפגשים, אך טען כי הסיבה לכך היא ההתנגדות של הילדים להיפגש עמו. הוא ציין כי הילדים הביעו חוסר רצון להגיע למפגשים, ולעתים אף סירבו בתוקף
במקרה יוצא דופן שהובא באחרונה בפני בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, נדונה תביעה של אם לתאומים נגד אביהם, בגין הפרת הסכם גירושים שבו התחייב האב לקיים זמני שהות עם ילדיו. ההסכם כלל סנקציה כספית על כל הפרה, והאם תבעה לאכוף את ההסכם. בית המשפט פסק לטובת האשה סכום של 93,250 שקל.
האב והאם התגרשו ב-2019, לאחר נישואים קצרים, שבמהלכם הביאו לעולם תאומים, כיום בני 6. במסגרת הסכם הגירושים, שנחתם ואושר בבית המשפט, נקבעו זמני שהות מוסדרים של האב עם ילדיו. כדי להבטיח את קיום המפגשים, הוסכם על סנקציה כספית של 250 שקל עבור כל מפגש שלא יתקיים. מטרת הסנקציה היתה להבטיח את טובת הילדים, שזקוקים לקשר רציף ויציב עם שני ההורים.
האב הפר את ההסכם באופן שיטתי
האם טענה כי האב
לא הגיע למפגשים שנקבעו, ובכך פגע בקשר שלו עם הילדים וביציבותם הרגשית. היא הציגה תיעוד מפורט של המפגשים שבוטלו, כולל תאריכים ומספר המפגשים שהוחמצו - 373 שכאלה. לטענתה, האב הפר את ההסכם באופן שיטתי, מה שגרם לילדים לתחושת אכזבה ופגיעה רגשית. היא הדגישה את החשיבות
של קיום המפגשים עבור הילדים ואת ההשפעה השלילית של ההפרות שלהם.
האב הודה כי לא קיים את כל המפגשים, אך טען כי הסיבה לכך היא ההתנגדות של הילדים להיפגש עמו. הוא ציין כי הילדים הביעו חוסר רצון להגיע למפגשים, ולעתים אף סירבו בתוקף. האב טען כי ניסה לשמור על קשר עם הילדים בדרכים אחרות, כמו שיחות טלפון והודעות, אך נענה בסירוב מצדם. הוא הדגיש כי לא היתה לו שום כוונה לפגוע בילדים, וכי פעל בהתאם לרצונם.
- הציגה הקלטות של הגרוש - בית המשפט דחה אותן
- משרד המשפטים מקדם חקיקה שתחייב ייצוג משפטי בהליכים להוצאת ילדים מהבית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
האם פנתה כאמור לבית המשפט בתביעה לאכיפת ההסכם ולחיוב האב בתשלום הסנקציות הכספיות שנקבעו. היא הציגה ראיות להפרות החוזרות ונשנות של האב, כולל תיעוד של המפגשים שבוטלו וההשפעה על הילדים. האב, מצדו, ניסה להצדיק את ההפרות בטענות שונות, אך בית המשפט לא קיבל את טענותיו.
האב לא הציג ראיות מספקות
השופטת עפרה גיא דנה לעומק בטענות הצדדים ובחנה את הראיות שהוצגו. היא הדגישה את החשיבות של קיום ההסכמים, בייחוד כשמדובר בטובת הילדים. השופטת ציינה כי האב לא הציג ראיות מספקות לכך שהילדים סירבו להיפגש עמו, וכי היה עליו לפעול לחיזוק הקשר עמם. היא הדגישה את האחריות ההורית של האב ואת הצורך בקיום המפגשים למען טובת הילדים.
בית המשפט קיבל את תביעת האם במלואה. הוא קבע כי האב הפר את ההסכם באופן שיטתי, ופגע בטובת הילדים. בהתאם להסכם, חויב האב בתשלום הסנקציות הכספיות שנקבעו, בסכום כולל של 93,250 שקל. בית המשפט הדגיש את החשיבות של קיום ההסכמים שנועדו להבטיח את טובת הילדים, וציין כי סנקציות כספיות הן כלי חשוב להבטחת קיום ההסכמים.
- הנער הספיק לעבוד שעה - ויפוצה במיליון שקל
- שבו לגור יחד אחרי הגירושים - האם האשה תירש אותו?
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
מדוע נחתם מלכתחילה הסכם הכולל סנקציות כספיות על אי-הופעה?
ההסכם נחתם כדי להבטיח את טובת הילדים, ולמנוע מצבים שבהם אחד ההורים מתחמק מקיום זמני שהות שנקבעו. ההנחה היא שכשמוטלת סנקציה כספית, הדבר יהווה גורם מרתיע ויביא לכך שהורה לא יפר את חובותיו כלפי ילדיו.
מהי האחריות ההורית של האב במקרה זה?
בית המשפט הבהיר כי חובת ההורה היא לשמור על קשר קבוע ויציב עם ילדיו. גם אם יש קושי בקשר, עליו לנקוט אמצעים מתאימים כמו ייעוץ משפחתי, תיאום הורי או גישור, כדי לשפר את המצב ולא לוותר על מפגשים באופן חד-צדדי.
מהי המשמעות הרחבה של פסק הדין עבור הורים גרושים אחרים?
פסק הדין משדר מסר חד-משמעי שלפיו הורים אינם יכולים להתחמק מהתחייבויותיהם כלפי ילדיהם, וכי בתי המשפט יפעלו לאכיפת ההסכמים - גם באמצעות סנקציות כספיות משמעותיות.
במקרה אחר שהוכרע באחרונה, בית המשפט לענייני משפחה בצפת דן בבקשתה של אם לשניים למתן צו הגנה נגד האב, בטענה שהוא מסית את ילדיהם המשותפים נגדה ופוגע ברווחתם הרגשית. במרכז הפרשה נמצאים בני זוג לשעבר, הורים לשני ילדים בני 9 ו-11, שמתמודדים עם סכסוכים משפטיים רבים מאז שהתגרשו ב-2018. "למרבה הצער, הצדדים מנהלים בפני עשרות רבות של הליכים משפטיים, שהחלו בשנת 2017", ציינה השופטת בפסק הדין שלה. במהלך השנים האחרונות ניהלו ההורים מאבקים בנוגע למשמורת ולזמני השהות של הילדים עם האב. בפסקי דין קודמים נקבעו זמני שהות מוגבלים לאב בשל התנהגותו, אך במקביל קבע בית המשפט כי יש לאפשר לילדים לשמור על קשר עמו. בתחילת פברואר השנה פנתה האם לבית המשפט בבקשה להוציא צו הגנה נגד האב, בטענה כי הוא גורם נזק נפשי חמור לילדים. היא טענה כי "האב מסית את הילדים כנגדה, מכפיש אותה בפניהם ויוצר אצלם פחדים ותחושות שליליות כלפיה". לצורך חיזוק טענותיה, צירפה האם הקלטות של שיחות שלכאורה נערכו בין האב לילדים. אחת האמירות שיוחסו לאב היתה: "אז מה היא מנסה עכשיו לעשות? להגיד שאני חולה נפש? אני משלם לה מזונות, נותן לה כסף, והיא רוצה מלחמה…". בהזדמנות אחרת הוא אמר לכאורה לילדים כי, "ברגע שאתם אצלי בבית… משטרה לא תבוא ותגיד לכם לחזור לאמא שלכם".

בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
פרויקט המלון החדש שתכנן איש העסקים ספי צביאל, שכולל 55 חדרי אירוח ו-32 דירות, נעצר לאחר שתושבי רחוב ארנון הסמוך טענו כי יאבדו את הנוף לים שמלווה את חייהם במשך שנים. ועדת הערר המחוזית קבעה כי אוחדו מגרשים בניגוד לתוכנית, אושרו שימושים מעורבים שאינם מותרים,
והעירייה חרגה ממדיניותה. בהחלטה מפורטת נקבע כי, “אין מקום לאשר את הבקשה כפי שהוגשה”
הבוקר שבו קיבלו תושבי רחוב ארנון בתל אביב את החלטת ועדת הערר המחוזית היה שונה. במשך חודשים ארוכים ליוותה אותם תחושת חוסר אונים, כשממולם - ממש מול החלונות, במקום שבו האור המערבי והים נפרשים דרך חלונותיהם כבר עשרות שנים - תוכנן לקום בניין גבוה, רחב, כזה שהיה משנה לחלוטין את קו הרקיע שנראה מאחוריהם. אותם תושבים, שחייהם השקטים יחסית התעצמו דווקא בזכות המרחק מהטיילת הרועשת והקרבה לאוויר הים, לא היססו לפעול. הערר שהגישו נגד היתרי הבנייה שאישרה עיריית תל אביב לפרויקט המלון החדש ברחוב הירקון 164-162, נראה בתחילה כמו מאבק מול רוח. אלא שהחלטת ועדת הערר, המשתרעת על פני עשרות עמודים, הפכה את הקערה על פיה.
מדובר בשני מגרשים גדולים יחסית - כל אחד מהם בשטח של כ-600 מ"ר - שעליהם תכנן היזם ספי צביאל, באמצעות א.פ.צ השקעות, להקים שני מבנים בני שבע קומות, בחיבור תפקודי ומבני כמעט מלא. הבניינים היו אמורים לכלול 55 חדרי מלון ו-32 דירות מגורים, עם ארבע קומות מרתף משותפות וקומת גג. מבחינת היזם, מדובר בהמשך טבעי למלון אולימפיה הישן, שעמד על חלקה 211 מאז שנות ה-70. מבחינת התושבים, זהו שינוי דרמטי במרקם השכונה - כזה ש“יחסום את הנוף לים שממנו נהנו במשך שנים רבות”, כפי שנכתב בערר.
הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב אישרה בתחילת 2025 את שתי הבקשות להיתר, אך התושבים, שמתגוררים ברחוב ארנון מאחורי המגרש, לא ויתרו. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל אביב קיימה דיון ב-31 ביולי 2025, ולאחר הגשת השלמות טיעון מצד כל הגורמים, קיבלה החלטה תקיפה וברורה: ביטול ההיתר. בהכרעתה נכתב כי, “אין מקום לאישור הבקשה להיתר כפי שהוגשה".
הוויכוח על ייעוד הקרקע: מגורים או מלונאות?
אחד המוקדים המרכזיים במחלוקת היה השאלה מהו הייעוד התכנוני התקף של שתי החלקות. התושבים טענו כי לאורך השנים אושרו תוכניות ייעוד שונות, שבהן נקבע מפורשות כי מדובר במגרשים למלונאות בלבד, וכי כל שינוי יעוד למגורים מהווה "סטייה ניכרת". מנגד, הוועדה המקומית טענה שהתוכניות המאוחרות, ובעיקר תוכנית 3444 ותוכנית 2770, פקעו משום שלא מומשו בזמן, ולכן חזר תוקפן של התוכניות הראשיות, המייעדות את הקרקע למגורים.
ועדת הערר בחרה שלא לאמץ את עמדת היזם והעירייה. בהחלטה נקבע כי אמנם התוכניות שאפשרו מלונאות פקעו, אך הדבר לא פותח פתח לשימושים מעורבים. “תוכנית רובע 3 לא נועדה לשנות ייעודים קיימים, והיא חלה על כלל המקרקעין המיועדים למגורים בתחומה… אולם בשום מקום בתכנית רובע 3 לא מופיע השימוש למלונאות”, כתבה הוועדה בהכרעת הדין שלה.

הנער הספיק לעבוד שעה - ויפוצה במיליון שקל עקב תאונה
השופטת קבעה כי המפעל נתן לנער "הדרכה חפוזה ונמהרת" ולא פיקח על עבודתו, שעה בלבד אחרי שהתקבל לעבודה. קטיעת שלוש אצבעות ביד הדומיננטית הפכה את ימי הקיץ של התובע לסיוט רפואי מתמשך. העדויות שנשמעו בבית המשפט חשפו פערים גדולים בגרסאות, והובילו למסקנה חד־משמעית:
רשלנות המעביד היא שגרמה לתאונה. הפיצוי הכולל שישולם לנער מגיע ליותר מ-981 אלף שקל
הקיץ שאמור היה להיות פתיחת הדלת הראשונה של נער בן 15 לעולם העבודה הסתיים מהר הרבה יותר מכפי משחשב, ובצורה שאיש לא היה מאחל לעצמו. במקום שעות עבודה קלילות במפעל לייצור בקבוקים, התובע מצא את עצמו בחדר המיון של בית החולים העמק בעפולה, כשהוא סובל מפגיעה קשה בידו הדומיננטית. בתוך שעה בלבד מהרגע שנקלט לעבודה, שגרת החופש הגדול שלו התפוגגה והתחלפה בלילות של כאבים, טיפולים וניתוח בהרדמה כללית, לאחר ששלוש מאצבעותיו נקטעו בחלקן. פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בחיפה חושף את רצף המחדלים שאיפשרו את התאונה, ומבהיר כי אחריות המפעל היא ברורה ומלאה.
על פי פסק הדין, התאונה התרחשה ב-30 ביולי 2018, כשהתובע, יליד 2003, הגיע למפעל לאחר ששמע מחבריו כי המקום נוהג להעסיק קטינים בתקופת הקיץ. השופטת מאג'דה ג'ובראן־מורקוס מתארת כיצד כבר בתחילת היום, בתוך רבע שעה מהגעתו, נמצא הנער עובד ללא פיקוח וללא הכשרה מספקת, בסביבה שבה פועלת מכונה תעשייתית כבדה לייצור בקבוקים. הוא סיפר כי ישב עם מנהל הנתבעת כ-15 דקות בלבד לפני תחילת העבודה, וכי לא נערך לו סיור במפעל, לא ניתן לו מידע על אופי המתקנים והסכנות, ולא הוסברה לו דרך העבודה עם המכונה. בעדותו היא אמר כי, "אז לא ידעתי מה המכונה הזו ואף אחד לא הדריך אותי איך לעבוד על המכונה… אני כקטין רוצה להראות את עצמי מבין, התחלתי לעבוד על המכונה".
העדות הזו עמדה מול גרסה אחרת לחלוטין שהציג מנהל הנתבעת, שטען כי התובע התקבל לעבודה פשוטה של הדבקת מדבקות על בקבוקים וכיסוי צנצנות, וכי לא ניתנה לו כל הוראה לעבוד על המכונה הכחולה המייצרת את הבקבוקים. לדבריו, העובד הנוסף שהיה מופקד על המכונה - אדם מנוסה ומוכשר - הוא זה שהיה אמור לעבוד עליה, ולתובע כלל לא היה תפקיד שקשור בה. המנהל אף טען כי ירד ממשרדו בקומה העליונה, הבחין בתובע יושב על המכונה "ומנסה לעבוד עליה", וכי צעק לעברו לרדת ולחזור לתפקידו, אך התובע התעלם וניסה להראות שהוא יודע להפעיל את המכונה.
העובד הנוסף לא הובא לעדות
אלא שגרסת הנתבעת לא הצליחה לעמוד במבחן הראיות. בית המשפט מציין כי העובד הנוסף, שלפי תצהיר המנהל היה תושב עזה שעבד במקום, לא הובא לעדות, אף שבטופס בל/250 שמולא בסמוך לאירוע נרשם עד אחר לחלוטין, תושב מאותו יישוב שבו נמצא המפעל. גם אשתו של מנהל הנתבעת, שנכחה במקום בזמן התאונה לפי דבריו, לא הובאה לעדות. השופטת קבעה בהכרעתה כי ההימנעות מהבאת עדים קריטיים משפיעה לרעת הנתבעת ומחלישה את גרסתה באופן מהותי. לצד זאת, היא ציינה כי העדות של התובע היתה עקבית, סדורה ואמינה, ואף נתמכה בכך שבמסמכים הרשמיים שהוגשו לאחר התאונה לא נרשם שהתובע חרג מהוראות כלשהן.
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- תאונת עבודה – 90% מהתביעות נכשלות ללא ליווי: איך עו"ד ליאור אליטים משנה את הסטטיסטיקה לטובתך
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בכך קיבל בית המשפט את גרסת הנער, שלפיה מי שהפנה אותו ישירות למכונה היה מנהל העבודה עצמו. הוא לא הוזהר מפני הסיכון, לא קיבל כל הנחיה להימנע מקרבה למתקן, וההדרכה שניתנה לו היתה מינימלית, כללית ולא מתאימה לגילו. בחלק מרכזי בפסק הדין קבעה השופטת כי, "הנתבעת לא הסתייגה ולא פירטה בטופס 250 או בטופס הודעה על פגיעה למל"ל כי התובע פעל בניגוד להנחיות שניתנו", וכי הוראות הבטיחות שניתנו לו היו "חפוזות וכלליות". עוד היא כתבה בהכרעת הדין כי, "לא נערך לו סיור במבנה המפעל וישר התחיל לעבוד - ללא פיקוח".
