ילדים
צילום: FREEPIK

הפר את זמני השהות 373 פעמים - וישלם ביוקר

אם לתאומים בני 6 טענה כי האב לא הגיע למפגשים שנקבעו עמם, ובכך פגע בקשר שלו עם הילדים וביציבותם הרגשית. היא הציגה תיעוד מפורט של המפגשים שבוטלו, כולל תאריכים ומספר המפגשים שהוחמצו. האב הודה כי לא קיים את כל המפגשים, אך טען כי הסיבה לכך היא ההתנגדות של הילדים להיפגש עמו. הוא ציין כי הילדים הביעו חוסר רצון להגיע למפגשים, ולעתים אף סירבו בתוקף

עוזי גרסטמן |

במקרה יוצא דופן שהובא באחרונה בפני בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, נדונה תביעה של אם לתאומים נגד אביהם, בגין הפרת הסכם גירושים שבו התחייב האב לקיים זמני שהות עם ילדיו. ההסכם כלל סנקציה כספית על כל הפרה, והאם תבעה לאכוף את ההסכם. בית המשפט פסק לטובת האשה סכום של 93,250 שקל.


האב והאם התגרשו ב-2019, לאחר נישואים קצרים, שבמהלכם הביאו לעולם תאומים, כיום בני 6. במסגרת הסכם הגירושים, שנחתם ואושר בבית המשפט, נקבעו זמני שהות מוסדרים של האב עם ילדיו. כדי להבטיח את קיום המפגשים, הוסכם על סנקציה כספית של 250 שקל עבור כל מפגש שלא יתקיים. מטרת הסנקציה היתה להבטיח את טובת הילדים, שזקוקים לקשר רציף ויציב עם שני ההורים.


האב הפר את ההסכם באופן שיטתי


האם טענה כי האב לא הגיע למפגשים שנקבעו, ובכך פגע בקשר שלו עם הילדים וביציבותם הרגשית. היא הציגה תיעוד מפורט של המפגשים שבוטלו, כולל תאריכים ומספר המפגשים שהוחמצו - 373 שכאלה. לטענתה, האב הפר את ההסכם באופן שיטתי, מה שגרם לילדים לתחושת אכזבה ופגיעה רגשית. היא הדגישה את החשיבות של קיום המפגשים עבור הילדים ואת ההשפעה השלילית של ההפרות שלהם.


האב הודה כי לא קיים את כל המפגשים, אך טען כי הסיבה לכך היא ההתנגדות של הילדים להיפגש עמו. הוא ציין כי הילדים הביעו חוסר רצון להגיע למפגשים, ולעתים אף סירבו בתוקף. האב טען כי ניסה לשמור על קשר עם הילדים בדרכים אחרות, כמו שיחות טלפון והודעות, אך נענה בסירוב מצדם. הוא הדגיש כי לא היתה לו שום כוונה לפגוע בילדים, וכי פעל בהתאם לרצונם.


האם פנתה כאמור לבית המשפט בתביעה לאכיפת ההסכם ולחיוב האב בתשלום הסנקציות הכספיות שנקבעו. היא הציגה ראיות להפרות החוזרות ונשנות של האב, כולל תיעוד של המפגשים שבוטלו וההשפעה על הילדים. האב, מצדו, ניסה להצדיק את ההפרות בטענות שונות, אך בית המשפט לא קיבל את טענותיו.


האב לא הציג ראיות מספקות


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

השופטת עפרה גיא דנה לעומק בטענות הצדדים ובחנה את הראיות שהוצגו. היא הדגישה את החשיבות של קיום ההסכמים, בייחוד כשמדובר בטובת הילדים. השופטת ציינה כי האב לא הציג ראיות מספקות לכך שהילדים סירבו להיפגש עמו, וכי היה עליו לפעול לחיזוק הקשר עמם. היא הדגישה את האחריות ההורית של האב ואת הצורך בקיום המפגשים למען טובת הילדים.


בית המשפט קיבל את תביעת האם במלואה. הוא קבע כי האב הפר את ההסכם באופן שיטתי, ופגע בטובת הילדים. בהתאם להסכם, חויב האב בתשלום הסנקציות הכספיות שנקבעו, בסכום כולל של 93,250 שקל. בית המשפט הדגיש את החשיבות של קיום ההסכמים שנועדו להבטיח את טובת הילדים, וציין כי סנקציות כספיות הן כלי חשוב להבטחת קיום ההסכמים.

קיראו עוד ב"משפט"


מדוע נחתם מלכתחילה הסכם הכולל סנקציות כספיות על אי-הופעה?

ההסכם נחתם כדי להבטיח את טובת הילדים, ולמנוע מצבים שבהם אחד ההורים מתחמק מקיום זמני שהות שנקבעו. ההנחה היא שכשמוטלת סנקציה כספית, הדבר יהווה גורם מרתיע ויביא לכך שהורה לא יפר את חובותיו כלפי ילדיו.


מהי האחריות ההורית של האב במקרה זה?

בית המשפט הבהיר כי חובת ההורה היא לשמור על קשר קבוע ויציב עם ילדיו. גם אם יש קושי בקשר, עליו לנקוט אמצעים מתאימים כמו ייעוץ משפחתי, תיאום הורי או גישור, כדי לשפר את המצב ולא לוותר על מפגשים באופן חד-צדדי.


מהי המשמעות הרחבה של פסק הדין עבור הורים גרושים אחרים?

פסק הדין משדר מסר חד-משמעי שלפיו הורים אינם יכולים להתחמק מהתחייבויותיהם כלפי ילדיהם, וכי בתי המשפט יפעלו לאכיפת ההסכמים - גם באמצעות סנקציות כספיות משמעותיות.


במקרה אחר שהוכרע באחרונה, בית המשפט לענייני משפחה בצפת דן בבקשתה של אם לשניים למתן צו הגנה נגד האב, בטענה שהוא מסית את ילדיהם המשותפים נגדה ופוגע ברווחתם הרגשית. במרכז הפרשה נמצאים בני זוג לשעבר, הורים לשני ילדים בני 9 ו-11, שמתמודדים עם סכסוכים משפטיים רבים מאז שהתגרשו ב-2018. "למרבה הצער, הצדדים מנהלים בפני עשרות רבות של הליכים משפטיים, שהחלו בשנת 2017", ציינה השופטת בפסק הדין שלה. במהלך השנים האחרונות ניהלו ההורים מאבקים בנוגע למשמורת ולזמני השהות של הילדים עם האב. בפסקי דין קודמים נקבעו זמני שהות מוגבלים לאב בשל התנהגותו, אך במקביל קבע בית המשפט כי יש לאפשר לילדים לשמור על קשר עמו. בתחילת פברואר השנה פנתה האם לבית המשפט בבקשה להוציא צו הגנה נגד האב, בטענה כי הוא גורם נזק נפשי חמור לילדים. היא טענה כי "האב מסית את הילדים כנגדה, מכפיש אותה בפניהם ויוצר אצלם פחדים ותחושות שליליות כלפיה". לצורך חיזוק טענותיה, צירפה האם הקלטות של שיחות שלכאורה נערכו בין האב לילדים. אחת האמירות שיוחסו לאב היתה: "אז מה היא מנסה עכשיו לעשות? להגיד שאני חולה נפש? אני משלם לה מזונות, נותן לה כסף, והיא רוצה מלחמה…". בהזדמנות אחרת הוא אמר לכאורה לילדים כי, "ברגע שאתם אצלי בבית… משטרה לא תבוא ותגיד לכם לחזור לאמא שלכם".

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
מלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicherמלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicher

העליון דחה את תביעת בעלי היחידות במלון מלכת שבא אילת

המאבק בין בעלי יחידות הנופש לבין הנהלת מלכת שבא מגיע שוב לבית המשפט, והעליון קובע: החוזה הוא סגור, ואין מקום להוסיף לו הבנות או מצגים חיצוניים. בעלי הזכויות ביקשו לכפות מינוי חברת ניהול בינלאומית ולשמר את דמי הניהול הישנים; ההנהלה טענה כי ההסכמות חוזיות בלבד. פסק הדין מספק הצצה לעולם החוזים המסחריים, למחירם של מצגים חוץ־חוזיים - ולגבולות תום הלב

עוזי גרסטמן |

בשעות הבוקר המאוחרות באולם בית המשפט העליון בירושלים, כשהצדדים שוטחים את הטענות האחרונות שלהם ורחש קל ממלא את החלל, נדמה היה כי הסכסוך רב־השנים סביב ניהול מלון מלכת שבא באילת עומד לקבל הכרעה סופית. מאחורי הדרמה המשפטית הסתתר סיפור מורכב על הבטחות, על הבנות שנולדו מחוץ להסכמים חתומים, ועל שורה של בעלי יחידות נופש שהרגישו כי ההנהלה חייבת להם יותר ממה שנכתב על הנייר. הם ביקשו שבית המשפט ייתן תוקף להבנות שלא נכנסו לחוזה, אך העליון קבע בפשטות כי החוזה הוא חוזה סגור, ואין להוסיף עליו דבר.

המערערים, קבוצת בעלי זכויות ביחידות הדיור שבמלון, טענו כי בעת שרכשו את היחידות הוצגו בפניהם מצגים ברורים וחד־משמעיים, שלפיהם המלון ינוהל תמיד בידי חברת ניהול בינלאומית כמו הילטון, ושדמי הניהול שעליהם לשלם יישארו קבועים - 3 דולרים למ"ר לחודש. לטענתם, מעבר ללשון הכתובה, הם הסתמכו על רוח הדברים, על דפוסי ההתנהלות בין הצדדים ועל תחושה שלפיה תנאים אלו מהווים חלק בלתי נפרד מן העסקה.

ההנהלה, מצדה, טענה כי הכל מצוי במסמכים: שלושה הסכמים מפורטים שפורטו עד דק, המהווים מערכת חוזית סגורה, שאינה פתוחה לשינויים אלא בהסכמה בכתב. לטענתה, לאחר שהסתיימה התקשרותה עם הילטון לאחר 20 שנה, פג תוקפו של מנגנון דמי הניהול הישן, ויש להחיל את עקרון המשק הסגור: כל בעל יחידה נושא בחלקו היחסי בהוצאות הניהול בפועל, בהתאם לשטח היחידה. השופטים אלכס שטיין, נעם סולברג ויעל וילנר, שישבו בהרכב, הכריעו באופן חד וברור. אך כדי להבין את משמעות הכרעתם, חיוני להעמיק רגע במערכת היחסים המורכבת שהצדדים כרתו לפני שנים.

"מערכת חוזית מפורטת עד-דק"

העליון הדגיש כי במקרה זה קיימת מערכת חוזית סגורה, ברורה, מפורטת וממצה. השופט שטיין כתב כי המערערים, "חתמו על מערכת חוזים עסקית שפורטה לפרטי-פרטים", וכי לא יישמעו טענות בדבר מצגים חיצוניים או הבנות שלא קיבלו ביטוי מפורש בהסכמים עצמם. הוא ציין במפורש כי, "אלה הן מושכלות היסוד" של דיני החוזים, ושכל ניסיון לסטות מהן פוגע ביציבות העסקית ובוודאות המשפטית.

ההסכמים - הסכם הרכישה, הסכם הניהול והסכם ההצטרפות למאגר - כולם כללו סעיפים ברורים המצהירים כי האמור במסמכים ממצה את כלל ההבנות בין הצדדים, וכי כל שינוי או תוספת מחייבים חתימה בכתב. כפי שמדגיש פסק הדין, בהסכם הרכישה נקבע כי הרוכש "אין הוא מושפע […] מכל פרסום, הצהרה, הבטחה, מצג או אמירה בע״פ או בכתב ואשר לא נכללו בהסכם זה". באותו קו נכתב גם כי כל שינוי בהסכמים "לא יעשו ולא יכנסו לתוקף אלא בכתב ובחתימת הצדדים".

שיפוץ
צילום: pexels

ליקויים חמורים התגלו בדירה בת 50 - החברות שבנו ושיווקו יפצו

זוג רכש דירה שנבנתה ב-1975 וחי בה שנים ארוכות בשקט, עד ששיפוץ תמים חשף תשתיות מסוכנות וליקויים מבניים עמוקים שהיו קיימים בה. בית המשפט קבע כי מקורם בבנייה רשלנית בעת האכלוס, ופסק לזוג פיצוי בסכום כולל של 370 אלף שקל. עוד קבע השופט כי חלוף הזמן לא פוטר את החברות מאחריותן לפגם יסודי שהוסתר מן העין במשך עשרות שנים

עוזי גרסטמן |

כשבני הזוג החלו בשיפוץ בדירתם הישנה, הם לא דמיינו שהעבודה תוביל לחשיפה של מציאות אחרת לחלוטין מזו שהכירו במשך יותר מ-40 שנה. הדירה, שנמסרה לדיירים הראשונים ב-1975, שימשה אותם לאורך שנים ללא אירועים מיוחדים. הם חיו בה, גידלו בה משפחה, העבירו בה חגים ושגרות יומיומיות, והניחו שהבית, כמו כל מבנה ישן, מתבלה עם הזמן אך ממשיך לעמוד יציב. אלא שבתוך קירות הבטון הסתתרו ליקויים חמורים, כאלה שאינם קשורים לשימוש או לגיל המבנה, אלא לשיטת הבנייה עצמה. ליקויים שזוהו רק כשהוסרה שכבת הריצוף הישנה, נפרצו חלקים מהקירות ונחשפו תשתיות שלא תאמו את המצופה מבנייה תקנית, גם באותה תקופה.

במסגרת העבודות הראשוניות הם הביאו למקום מהנדס לטובת ביצוע בדק בית. בדו"ח שלו, ציין המהנדס כי, "אין מדובר בפגמים שהיו אמורים להיגרם כתוצאה מבלאי טבעי של השנים, אלא בליקויים מערכתיים שמקורם בביצוע לקוי בעת הקמת הבניין". בין הליקויים שנמצאו: שקיעת רצפה חריגה שלא תאמה כל תקן הנדסי, מערכת איטום פגומה לחלוטין שמעולם לא נבנתה כראוי, וסדקים עמוקים בקירות הנושאים של הדירה. המהנדס קבע כי חלק מהליקויים היו מסוכנים ממש, וכי "מצבה של הדירה דרש טיפול מיידי כדי למנוע פגיעה פיזית אפשרית". בני הזוג הופתעו, שכן מעולם לא קיבלו כל אינדיקציה לכך שהדירה אינה עומדת בדרישות המינימליות של בטיחות ומבנה.

לאחר שהתברר שמדובר בליקויים שהיו קיימים כבר בעת המסירה, החלטתם לפנות לבית המשפט היתה בלתי נמנעת. החברות הנתבעות - חברת השיכון הממשלתית שבנתה את המבנה וחברת השיווק שליוותה את מכירת הדירות - טענו מנגד כי לאחר 40 שנה ויותר מאז האכלוס, התנתקה כל אחריות אפשרית לליקויים. לטענתן, לא ניתן להאשימן במצב שנוצר לאחר כה הרבה זמן, ובוודאי שלא ניתן לצפות מהן לממן תיקון בדירה שהתיישנה באופן טבעי.

פגמים מערכתיים שהיו קיימים כבר ביום שבו נמסרה הדירה

אלא שבית המשפט ראה את הדברים אחרת. בפסק הדין שפורסם נקבע כי, "ליקויים מבניים יסודיים אינם נבחנים לפי מועד גילויים אלא לפי מועד היווצרותם". עוד נכתב כי כשהליקוי הוא כזה שאדם סביר אינו יכול לגלות בעת המסירה, וכשמהותו קשורה למשגה הנדסי שנעשה בשלב הבנייה, האחריות נותרת על כתפי החברות, גם אם עברו שנים רבות. בית המשפט הדגיש כי אין מדובר בהחלפת אריחים, צבע מתקלף או תזוזות קלות הנובעות מבלאי טבעי, אלא בפגמים מערכתיים שהיו קיימים כבר ביום שבו נמסרה הדירה לרוכשיה הראשונים.

כשבית המשפט בחן את טענות החברות הנתבעות, התברר כי הן לא הציגו שום ראיה שסותרת את הממצא ההנדסי המרכזי: הליקויים נעוצים בשלב התכנון והביצוע. מנגד, חוות הדעת שהציגו בני הזוג היתה מפורטת וברורה, ובית המשפט קיבל אותה במלואה. "אינני יכול להתעלם מהמסקנה החד־משמעית העולה מחוות הדעת ומהבדיקות בשטח", כתב השופט בהחלטתו, והוסיף כי "אין ספק כי מקורם של הליקויים בבנייה רשלנית, ואין בידי לקבל את הטענה כי עניין זה ניתן לייחס לשיני הזמן". השופט ציין גם כי אף שהליקויים התגלו לאחר עשרות שנים, אין בכך כדי לפטור את הקבלן מאחריותו הבסיסית למסירת דירה תקינה וראויה למגורים.