לא רק מקום בגן עדן: למה העשירים באמת מתמכרים לפילנתרופיה?

דמיינו את הרגע הבא: גזירת סרט חגיגית, הבזקי מצלמות, ולוט שמוסר מעל חזית של בניין ענק בבית חולים מרכזי. על הקיר נחשפות אותיות מוזהבות עם שם התורם. הציבור רואה רגע של נדיבות טהורה, והתורם עצמו מרגיש את הסיפוק שבידיעה שהוא משאיר חותם. אבל בחדרי הישיבות הסגורים ובמשרדי ניהול העושר המשפחתיים, הצ'ק הזה נתפס אחרת לגמרי: הוא נתפס כהשקעה אסטרטגית עם תשואה מובטחת בעולם הזה.

בינואר 2026, הפילנתרופיה (נדבנות) כבר לא מנסה להתחבא. היום, כשצועדים במחלקות החדשות של בתי החולים הגדולים או בין הבניינים בקמפוס האוניברסיטה, פוגשים את "הנבחרת המקומית": משפחות כמו עזריאלי, אריסון, רקנאטי, שטראוס וורטהיימר. אלו אנשי עסקים שהבינו כי בעולם המודרני, המנהיגות העסקית שלהם חייבת לכלול גם מנהיגות חברתית.

המודל העולמי: וורן באפט והבטחת ה-99%

כשמדברים על פילנתרופיה עולמית, השם הראשון שעולה הוא וורן באפט. האיש שלימד את העולם להשקיע בערך, מלמד אותו בעשור האחרון איך להיפרד מההון בערך מקסימלי.

באפט חולל מהפכה כשקבע שנתינה היא לא "בזבוז" של הון, אלא הקצאת משאבים אופטימלית. בשנת 2006 הוא הדהים את השווקים כשהכריז כי יעביר בהדרגה 99% מהונו למטרות נדבנות. הוא לא רק פיזר כספים, הוא הגדיר מחדש את המושג "ירושה": באפט טוען כי הוא רוצה להשאיר לילדיו "מספיק כסף כדי שיוכלו לעשות הכול, אבל לא מספיק כדי שלא יעשו כלום".

יחד עם ביל גייטס הקים באפט את מיזם התחייבות הנתינה (The Giving Pledge). נכון לינואר 2026, למעלה מ-250 מיליארדרים חתמו על ההתחייבות לתרום לפחות חצי מהונם. באפט הוכיח שפילנתרופיה היא "מוצר חברתי" - כשעשירים רואים עשירים אחרים נותנים, זה הופך לסמל הסטטוס היוקרתי ביותר.

באפט לא בנה מנגנון ביורוקרטי משלו. הוא בחר להעביר את רוב כספו לקרן גייטס, מתוך הבנה שהם מומחים ב"ביצוע". עבורו, נתינה היא כמו רכישת מניה: אתה מחפש את ההנהלה הטובה ביותר שתייצר את ה"רווח", ובמקרה הזה, את התרומה החברתית הגדולה ביותר עבור כל דולר.

באפט לימד את העולם שצריך לתרום לעמותות שמנוהלות ביעילות, ובעקבותיו, פילנתרופים כמו מקנזי סקוט (גרושתו של ג'ף בזוס) הזרימו מיליארדים בשיטות חדשניות ומהירות, ללא ביורוקרטיה.

מטרומפלדור ועד חדי-הקרן: הפילנתרופיה הישראלית משנה פנים

בישראל של 2026, הפילנתרופיה עברה טרנספורמציה. אם בעבר נשענו המוסדות הלאומיים על הציונות המגויסת של ימי טרומפלדור ועל "הדודים מאמריקה", כיום המנוע העיקרי הוא הון ישראלי מקומי, המוזרם למשק על ידי משפחות העושר המסורתיות לצד "האצולה החדשה" של ענף הטכנולוגיה.

העוגנים המשפחתיים: משפחות כמו עזריאלי (השקעות עתק באקדמיה ובמחקר רפואי), אריסון (חזון ערכי והומניטרי), רקנאטי (חוסן חברתי וסיוע בטראומה) ושטראוס (העצמת נשים וצמצום פערים) - כולן משקיעות הון שחוזר ישירות לחברה שבה הן פועלות.

מודל חדי-הקרן: יזמים ישראלים צעירים אינם ממתינים לגיל הפרישה. הם מאמצים מודלים של "תרומת מניות", שבמסגרתם מוקצים אחוזים מההון לקהילה כבר ביום הקמתה של החברה. כך, הצלחה בנאסד"ק מתורגמת באופן ישיר לרווחת תושבי הפריפריה והשכבות החלשות.

האתגר הרגולטורי: למרות הנכונות, ישראל עדיין מפגרת מאחורי מדינות כמו שווייץ בהיקף הקרנות הפילנתרופיות (פחות מ-1,000 קרנות בישראל לעומת כ-15 אלף בשווייץ), בעיקר בשל רגולציה מיושנת. המגזר השלישי קורא לממשלה לשנות את דיני המס עד 2026, כדי להפוך את הנתינה ליעילה יותר.

כך פועל מודל ה"נתינה האקטיבית":

• אנליזה ובדיקת נאותות מחמירה: פילנתרופים מודרניים לא תורמים לפי רגש או קרבה חברתית. לפני כל העברת כספים, הם שולחים צוותים פיננסיים לבדוק את היעילות הכלכלית של העמותה, את המבנה הארגוני שלה ואת רמת השקיפות. זהו תהליך זהה לזה שסטארט-אפ עובר לפני סבב גיוס: אם היחידה הכלכלית לא עובדת, הצ'ק לא ייכתב.
• ניהול לפי יעדים (KPIs) ותוצאות: התורם של היום דורש לראות הוכחות להצלחה. הוא לא מסתפק בידיעה שהכסף הועבר, אלא דורש דאטה קשיח: כמה בני נוער בפריפריה הגיעו ליחידות טכנולוגיות בזכות התוכנית? בכמה אחוזים ירד שיעור הנשירה בבית הספר שנתרם? הנתינה נמדדת בגרפים של הצלחה, לא במכתבי תודה.
• ייבוא "שרירים ניהוליים": במקום רק להעניק מימון, הפילנתרופים החדשים מטמיעים בעמותות את היכולות שהפכו אותם למיליארדרים. הם יושבים בדירקטוריונים (חבר נאמנים), מטמיעים מערכות בינה מלאכותית (AI) לייעול העבודה, ומכריחים את המגזר השלישי לאמץ תרבות של התייעלות וכללי משחק של השוק החופשי.
• מודל ה"צ'ק הפתוח" (Unrestricted Giving): לצד הפיקוח הקשוח, מתחזקת מגמה של מתן חופש פעולה למנהלי עמותות מצטיינים. בהשראת דמויות כמו מקנזי סקוט, התורמים מעניקים סכומי עתק ללא הגבלות שימוש, מתוך הבנה שמי שנמצא בשטח יודע הכי טוב היכן להשקיע את הכסף.

המעבר הזה משקף את הלך הרוח של דור חדי-הקרן: יזמות היא פתרון בעיות, ופילנתרופיה היא פשוט פתרון בעיות חברתיות באמצעות הכלים המוכרים של עולם העסקים.

אז מה יוצא להם מזה? התשואה שמעבר לרוח

מעבר לפן הערכי ולתרומה החברתית שאין להקל בה ראש, הפילנתרופיה ב-2026 היא השקעה שמניבה תשואה גם בעולם הזה, בכמה ערוצים מרכזיים:

אלכימיה של מס (סעיף 46): הטבת המס היא היתרון הישיר. בישראל, זיכוי המס על תרומה עומד על 35%. בניהול עושר חכם, תורמים מניות שערכן עלה מאוד, חוסכים תשלום של "מס רווחי הון" ומקבלים זיכוי על כל שווי המניה. מדובר בחיסכון של מיליונים שנשארים בתוך המשפחה או המפעל.

הדרכון לעולם ה"אחריות התאגידית" (ESG): כיום משקיעים גדולים בודקים את מדדי ה-ESG (סביבה, חברה וממשל). נדבנות אסטרטגית משפרת את הדירוג של החברה, מה שמאפשר לה לגייס הלוואות בריביות נמוכות יותר - חיסכון כספי ישיר לשורת הרווח.

הון חברתי וקשרים: הנתינה קונה "נגישות". חברות בפורומים של תורמים גדולים היא רשת הקשרים (נטוורקינג) החזקה ביותר שיש, שבה יושבים יחד שרים, מנכ"לי בנקים ואנשי עסקים בכירים. דלת פתוחה לרגולטור שווה לעיתים יותר מכל קמפיין פרסום.

הביטוח נגד "קללת הדור השלישי"

אחד המניעים החזקים ביותר של משפחות עושר הוא המאבק בסטטיסטיקה אכזרית המכונה "קללת הדור השלישי". לפי המודל הזה, הדור הראשון בונה את העסק, הדור השני משמר אותו, והדור השלישי, שנולד לתוך העושר, עלול לבזבז את ההון ולפרק את האימפריה.

ב-2026, הפילנתרופיה משמשת ככלי לחינוך ושימור משפחתי:

בית ספר למנהיגות: ניהול קרן פילנתרופית משפחתית מלמד את הדור השלישי אחריות, ניהול תקציב ובחירת פרויקטים, בלי לסכן את ליבת העסק המשפחתי.

דבק ערכי: הנתינה המשותפת יוצרת מטרה שמעבר לכסף, מונעת סכסוכי ירושה יקרים ומבטיחה שהשם והמורשת של המשפחה יישמרו לדורות.

שנהיה בצד הנותן - ונצא נשכרים

אם בעבר הפילנתרופיה נרשמה בדוחות הכספיים תחת סעיף ה"הוצאות" או ה"תרומות לקהילה", הרי שכיום היא אפשר לראות בה נכס לכל דבר. עבור האלפיון העליון, הנתינה היא כבר מזמן לא אקט חד-צדדי של רצון טוב, אלא "השקעה אלטרנטיבית" עם תשואות מגוונות ששום מנהל תיקים לא יכול לשחזר בבורסה.

הרווח כאן הוא משולש: רווח פיננסי דרך תכנוני מס מתוחכמים והוזלת עלויות גיוס הון; רווח אסטרטגי דרך בניית מוניטין חסין ודירוגי ESG גבוהים שפותחים דלתות לשווקים גלובליים; ורווח הישרדותי - היכולת להשתמש בפילנתרופיה ככלי לחינוך דור ההמשך וכבלם נגד "קללת הדור השלישי", המאיימת על יציבות האימפריה המשפחתית.

בישראל של 2026, הפילנתרופיה היא גם פוליסת הביטוח של המגזר העסקי מול החברה. ברגע שאיש העסקים הופך לשותף אסטרטגי של מערכת הבריאות, האקדמיה והחוסן הלאומי, הוא קונה לעצמו "רישיון חברתי" לפעול ולהשפיע.

בסופו של יום, הנתינה היא אולי הדרך המבטיחה ביותר למקום בגן עדן, אך עבור אנשי העסקים החדים של ימינו, היא קודם כל ההשקעה החכמה ביותר בתיק - כזו שמבטיחה שההון שלהם לא יהיה רק גדול יותר, אלא גם משמעותי, חסין ומוערך יותר. בעולם של 2026, העושר האמיתי אינו נמדד רק במה שצברת, אלא ביכולת שלך להשתמש בו כדי לעצב את המציאות שבה אתה חי.