בשנת 1938, כשהעולם עדיין התאושש מהשפל הכלכלי הגדול ועננים אפלים של מלחמה החלו להתקבץ באופק, קבוצת חוקרים מאוניברסיטת הרווארד החליטה לצאת למסע מדעי שאיש לא שיער שיימשך כמעט מאה שנים. הם רצו לענות על שאלה פשוטה לכאורה: מה הופך את החיים לטובים? מה שהחל כמחקר צנוע על 724 גברים צעירים הפך להיות המחקר הארוך ביותר בהיסטוריה האנושית על אושר ובריאות, וכיום, התובנות שלו מטלטלות את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על חיים מאושרים.

ד"ר רוברט וולדינגר, המנהל הרביעי של המחקר ופסיכיאטר בהרווארד, עומד בראש הפרוייקט שעבר בירושה מדור לדור של חוקרים. כשהוא נכנס לאולמות הרצאות ברחבי העולם, הוא נושא עימו את הסיפור של אלפי שעות של ראיונות, הרים של רשומות רפואיות, סריקות מוח, בדיקות דם ויומנים אישיים. אבל מעל לכל, הוא נושא עימו מסר אחד פשוט ומהפכני שחוזר שוב ושוב מתוך הנתונים: הסוד לחיים טובים אינו טמון בכסף, בתהילה או בהישגים מקצועיים. הוא טמון באיכות היחסים האנושיים שלנו.

המשתתפים במחקר היו קבוצה מגוונת להפליא. חלקם היו סטודנטים מבריקים בהרווארד, ביניהם ג'ון פ. קנדי שהפך לנשיא ארצות הברית. אחרים היו נערים מהשכונות הקשות ביותר של בוסטון, שגדלו בדירות צפופות ללא חימום מרכזי, במשפחות שנאבקו להביא לחם לשולחן. החוקרים עקבו אחריהם כשהלכו למלחמת העולם השנייה, כשהקימו משפחות, כשבנו קריירות וכשהתמודדו עם משברים. הם תיעדו נישואים וגירושים, הצלחות וכישלונות, מחלות והחלמות. כיום, כשרוב המשתתפים המקוריים כבר אינם בחיים, המחקר ממשיך עם יותר מ-1,300 מילדיהם ואף עם נכדיהם.

הממצא שהפתיע את כולם: לא הכולסטרול, לא הקריירה - איכות הקשרים היא שקובעת

מה שמדהים במיוחד הוא העקביות של הממצאים לאורך כל השנים הללו. שוב ושוב, בכל גל מדידות, בכל ניתוח סטטיסטי, אותה אמת בסיסית צפה ועולה: האנשים שהיו מוקפים בקשרים חמים ותומכים חיו חיים ארוכים יותר, בריאים יותר ומאושרים יותר. זה לא היה קשור לכמה חברים היו להם בפייסבוק או כמה אנשים הכירו בשמם. מה שקבע היה העומק, האותנטיות והאמון ביחסים הקרובים ביותר שלהם.

• מה ההון של אמריקאי ממוצע ובכמה הוא גדול מישראלי ממוצע?
• מחקר בבריטניה: זהו הגיל המדויק בו "האושר נשאב מהחיים"
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הנתונים מספרים סיפור מרתק. כשהחוקרים בדקו מי מהמשתתפים יהיה מאושר ובריא בגיל 80, הם גילו שהמנבא הטוב ביותר לא היה רמת הכולסטרול בגיל 50, לא ההישגים המקצועיים ואפילו לא הרגלי הבריאות. המנבא החזק ביותר היה שביעות הרצון מהיחסים בגיל 50. האנשים שדיווחו שהם מרוצים מהקשרים שלהם עם בני זוג, משפחה וחברים היו אלה שהזדקנו בצורה הבריאה והמאושרת ביותר.

אחת הדוגמאות המרגשות ביותר מהמחקר היא הסיפור של שני משתתפים שהחוקרים מכנים "ליאו" ו"ג'ון". ליאו גדל בעוני מחפיר בשכונות הקשות של בוסטון. הוריו לא סיימו בית ספר יסודי, והמשפחה נאבקה תמיד כלכלית. אבל הבית היה מלא חום ואהבה, וליאו גדל בתחושה עמוקה של שייכות וביטחון רגשי. לאורך חייו הוא טיפח קשרים עמוקים, נישא לאישה שאהב ונשאר נשוי לה למעלה מ-60 שנה, ושמר על חברויות קרובות מילדות. בגיל 94, לפני מותו, הוא עדיין היה חד כתער, מלא הומור ומוקף באנשים אוהבים.

ג'ון, לעומתו, נולד עם כפית זהב בפה. הוא למד בהרווארד, הצליח בעסקים וצבר הון עצום. אבל היחסים שלו תמיד היו בעייתיים. הוא התקשה לבטוח באנשים, התגרש פעמיים וניתק קשר עם רוב ילדיו. למרות כל הכסף והסטטוס, הוא בילה את שנותיו האחרונות בודד ומריר, ומת בגיל 67, הרבה לפני ליאו העני.

• שוק הקוונטום מתחמם: חוזים גדולים דוחפים את ריגטי ואיון-קיו למעלה,
• כמעט רבע מאה אחרי הקריסה המתוקשרת: השותפים לשעבר מנסים להחזיר את אנדרסן לשוק ההון
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• המניה שתזנק מחר ב-5% למרות דילול המשקיעים

המחקר גם מראה שקשרים חברתיים לא רק עוזרים לנו לחיות יותר זמן, אלא גם שומרים על המוח שלנו. אנשים שבגיל 80 הרגישו שיש להם על מי לסמוך בעת צרה שמרו על זיכרון חד יותר וחוו פחות ירידה קוגניטיבית. זה לא אומר שלא היו להם בעיות בריאות, הגיל עושה את שלו אצל כולם - אבל הם התמודדו איתן טוב יותר. ביום שבו הם חוו כאבים פיזיים חזקים, אם היחסים שלהם היו טובים, המצב הרוח שלהם נשאר יציב. לעומתם, אנשים עם יחסים בעייתיים חוו ביום כזה גם כאב פיזי וגם כאב נפשי מוגבר.

מהאזורים הכחולים ועד גוגל: כשהעולם מאמת את הממצאים

התובנות מהמחקר של הרווארד מקבלות חיזוק מרתק ממקור בלתי צפוי: מה שנקרא "האזורים הכחולים" - חמישה מקומות בעולם שבהם אנשים חיים באופן קבוע מעבר לגיל 100. דן ביוטנר, חוקר מ-National Geographic, בילה שנים בחקר הקהילות הללו באוקינאווה שביפן, בסרדיניה שבאיטליה, בניקויה שבקוסטה ריקה, באיקריה שביוון ובלומה לינדה שבקליפורניה. מה שהוא גילה היה מדהים: למרות ההבדלים התרבותיים העצומים, בכל המקומות הללו הקשרים החברתיים החזקים היו אחד הגורמים המרכזיים לאריכות החיים.

באוקינאווה, למשל, יש מסורת עתיקה שנקראת "מואי" - קבוצות של חמישה חברים שנפגשים באופן קבוע לאורך כל החיים, תומכים זה בזה בזמנים קשים וחוגגים יחד בזמנים טובים. בסרדיניה, המשפחות המורחבות נפגשות כמעט מדי יום לארוחות משותפות, והזקנים נשארים חלק אינטגרלי מהקהילה עד יומם האחרון. באיקריה יש "סיאסטה חברתית" יומית שבה כל הכפר נפגש לשתות קפה ולשוחח.

העולם העסקי התחיל לשים לב. גוגל, החברה שאולי יותר מכל חברה אחרת מבססת את ההחלטות שלה על נתונים, השיקה את "פרויקט אריסטו" - מחקר ענק שניסה להבין מה הופך צוותים למצליחים. אחרי ניתוח של מאות צוותים ואלפי פרמטרים, התגלה ממצא מפתיע: הגורם החשוב ביותר להצלחת צוות לא היה הכישרון של החברים בו, לא הניסיון שלהם ואפילו לא המנהיגות. הגורם המכריע היה מה שהם כינו "ביטחון פסיכולוגי" - התחושה שאפשר להיות פגיע, לטעות, לבקש עזרה, מבלי חשש מביקורת או השפלה.

הצוותים עם ביטחון פסיכולוגי גבוה היו פרודוקטיביים יותר ב-12 אחוזים, החברים בהם נשארו בחברה זמן רב יותר, והם הניבו רעיונות חדשניים יותר. גוגל החלה להשקיע מיליונים בתוכניות לחיזוק הקשרים בין העובדים, מחדרי משחקים משותפים ועד תוכניות מנטורינג מובנות.

מארק ברטוליני, המנכ"ל של חברת הביטוח הענקית Aetna, הלך צעד אחד קדימה. אחרי שכמעט מת בתאונת סקי והבין את החשיבות של קשרים אנושיים, הוא החליט לשנות את תרבות החברה מהיסוד. הוא הקים חדרי מדיטציה בכל משרד, עודד עובדים להיפגש למפגשי יוגה ומיינדפולנס ויצר מרחבי עבודה שמעודדים מפגשים ספונטניים. התוצאות היו מדהימות: החברה חסכה 3,000 דולר לעובד לשנה בעלויות בריאות, הפרודוקטיביות עלתה ב-62 דקות לעובד לשבוע ורמות הסטרס ירדו ב-28 אחוזים.

אף פעם לא מאוחר: איך ליישם את הממצאים בחיים שלנו

אולי הסיפור המרגש ביותר הוא של העיר רוזטו בפנסילבניה. בשנות ה-60 חוקרים גילו שבעיירה הקטנה הזאת, שאוכלוסייתה היא צאצאים של מהגרים איטלקים, שיעור התקפי הלב היה חצי מהממוצע הארצי. זה היה מוזר במיוחד כי תושבי רוזטו אכלו הרבה בשר אדום, עישנו, ורבים מהם עבדו בעבודות פיזיות קשות. החוקרים בדקו כל גורם אפשרי, גנטיקה, מים, אוויר - ולא מצאו הסבר. עד שהם הבינו: הסוד היה בקהילה. בני העיירה חיו בבתים רב-דוריים, נפגשו כל ערב ברחוב הראשי ותמכו זה בזה בצורה יוצאת דופן. כשבשנות ה-70 הדור הצעיר החל לעבור לפרברים ולאמץ אורח חיים אמריקאי יותר, שיעור התקפי הלב זינק לממוצע הארצי.

המחקר גם מפריך כמה מיתוסים. למשל, רבים חושבים שכדי להיות מאושרים צריך להיות במערכת יחסים זוגית. אבל המחקר מראה שאנשים רווקים עם קשרים חברתיים חזקים היו מאושרים ובריאים יותר מאנשים נשואים בנישואים קונפליקטואליים. נישואים רעים, מסתבר, פוגעים בבריאות יותר מאשר גירושים.

ואולי החלק המעודד ביותר הוא שאף פעם לא מאוחר מדי להתחיל. המחקר מראה שאנשים ששיפרו את היחסים שלהם בגיל 60, 70 ואפילו 80 ראו שיפור מיידי באושר ובבריאות. כמו שאמר אחד המשתתפים במחקר: "חשבתי שבגיל 75 המשחק נגמר. אבל אז התחלתי להתקשר לחברים ישנים, להגיד למשפחה שלי שאני אוהב אותם, להקשיב באמת כשמישהו מדבר. השנים האחרונות היו הטובות בחיי."

ד"ר וולדינגר מספר על רגע שהמחיש לו את העוצמה של הממצאים. הוא ישב עם אחד המשתתפים האחרונים ששרדו מהקבוצה המקורית, אדם בן 96. כשנשאל מה העצה שלו לחיים טובים, האיש חשב רגע ואמר: "כשהייתי צעיר, חשבתי שאושר זה משהו שקורה לך. היום אני יודע שאושר זה משהו שאתה בונה, יום אחרי יום, שיחה אחרי שיחה, חיבוק אחרי חיבוק."

הלקחים מהמחקר הזה עמוקים ופרקטיים בו זמנית. בעידן של רשתות חברתיות, כשאנחנו "מחוברים" יותר מתמיד אבל מרגישים בודדים יותר מתמיד, המחקר של הרווארד מזכיר לנו מה באמת חשוב. זה לא אומר שצריך לוותר על קריירה או שאיפות. אבל זה כן אומר שהשקעה ביחסים היא לא סנטימנט - היא אסטרטגיה הכרחית לחיים טובים.

המחקר של הרווארד, שהחל בתקופה של משבר עולמי, ממשיך להאיר את הדרך גם היום. המסר שלו פשוט וחזק: ההשקעה הטובה ביותר שאנחנו יכולים לעשות היא לא בבורסה או בנדל"ן, אלא ביחסים שלנו. כי בסופו של דבר, כשנגיע לסוף הדרך ונסתכל אחורה, מה שנזכור הם לא הישגים או רכוש, אלא האנשים שאהבנו והאנשים שאהבו אותנו. וזו, אומר המחקר הארוך ביותר בהיסטוריה על האושר האנושי, האמת הפשוטה והעמוקה ביותר על חיים טובים.