בעניין אחד לא השתניתי. אמנם אני מסתכלת בפייסבוק, משתתפת בקפה דה מרקר, קוראת ציוצים, עורכת באתר אבל הכי אני אוהבת לקרוא ספרים.

לפעמים בספר מעניין אני מדלגת כדי להגיע כבר לסוף, לפעמים בספר כבד אני מדלגת כי האופי שלי קצת קופצני ושטחי אבל דבר אחד אני מאד אוהבת למצוא בכל ספר את הצימוק, שמלווה את חיי.

לפעמים אני מוצאת גנבות ספרותיות, או בעדינות: השראות ספרותיות. לפעמים אני מגלה את הסופר שמאחורי השם הבדוי (כך על כל פנים נדמה לי). לפעמים אני מגלה את הדמויות ששמשו השראה. לפעמים אני מכירה את הסופר ומקבלת חתימה. לפעמים אני לא מכירה את הסופר אבל תופסת הזדמנות ברחוב (לא בעיה ליד קפה תמר בתל-אביב), להחמיא לסופר על יצירתו האחרונה.

אבל לא על זה רציתי לדבר. רציתי לדבר על השמחה העצומה שאני מגלה שהחיים והאדם כלל לא השתנו במשך מאות שנים וזהים למרות המרחקים התרבותיים והגאוגרפיים. וכאן אני כבר מתקרבת לניסיון האחרון שלי בספר "היורשת מדלהי" של ויקאס סווארופ המוכר מהספר והסרט "נער החידות ממומביי".

בספרו הראשון עסק הסופר במעמד התחתון בהודו ואילו בספרו הנוכחי הוא עוסק במעמד הביניים. (את ספרו השני החמצתי לצערי). "היורשת מדלהי" הינו מעין ספר מתח הבנוי כמו "נער החידות ממומביי", מפרקים פרקים שבכל אחד מהם עובר הגיבור ניסיון כלשהו, וזה יפה לגלות את החוטים הסמויים שמרקידים את הדמות אל עבר התוצאה. מבלי להתייחס לערכו האמנותי של הספר אני רוצה לחלוק בכמה קטעים שאיתם מאד הזדהתי.

הגיבורה היא זבנית שיום אחד מוצע לה לנהל תאגיד ענק ובלבד שתעמוד בשבעה מבחנים. מדובר בבחורה ממעמד הביניים עם משפחה מתפקדת, המתגוררת בבית מסודר, שמגלה עולם חדש של קפיטליזם עם האפשרות להצטרף אליו ומנגד את הסדר החברתי הדפוק.

אומרת בת שיח לגיבורה "גם אני ישבתי מול הטלויזיה בבית אבל זה נהיה מדכא מדי" שואלת הגיבורה "איך יכול להיות שהמצעד של יום הרפובליקה מדכא אותך?" והיא משיבה: "לא צפיתי במצעד אלא בחדשות. דיברו שם רק על שחיתות: הונאת 2G של החברות הסלולריות, הונאה של מכרות בקרנטקה, הונאת נדל"ן באוטר פראדש, הונאת סוכר בקרלה ואם זה לא מספיק אז יש שביתת רופאים בפטנה...ומחירי הבצל שעלו לחמישים רופי לקילו, מה קורה בארץ הזאת?"

ואני חשבתי כמה הדברים מוכרים רק להחליף את שם החברות ואת מיקומן על המפה.

בתחרות ריאליטי של שירה שואלת הגיבורה מתמודד בן 17 "למה באת לתחרות?" התשובה היא: "רק בגלל סיבה אחת הרצון לתהילה". הגיבורה שואלת את עצמה מה מקור הצורך האדיר הזה בהכרה, האובססיה הזאת לתשומת לב, להתלבט? היא משווה זאת לוירוס בדם שמופץ על ידי הטלויזיה ומונה את כל סוגות הריאליטי המוכרות לנו מהארץ. היא מסכמת כי בתכנית ריאליטי בטלוויזיה יש משהו מורבידי, ולצפות בהן זה כמו לצפות בתאונת דרכים:אתה רוצה להסיט את המבט אבל לא יכול שלא להימשך אל מה שקורה לנגד עיניך.

הגדרה יפה למהות העסקית מצאתי מצד בעל השליטה בתאגיד הענק שהציע לגיבורה לנהלו בעתיד: "עסקים מעצם טבעם אמורים להתנהל סביב החלטות כלכליות קשות, בלי שום מקום לרגש. כשחושבים על עסקים הנטייה הטבעית היא לחשוב רק על כמה אפשר להרוויח, בלי להתחשב בתועלת הציבור". מאחר ומדובר בדמות חיובית הוא מעיד על עצמו מייד כי הוא כבר השתנה בהשפעת בתו המנוחה.

עוד בספר: שביתת שבת ורעב של אחת הדמויות כדי לגרום לחקירת חברת ענק השולחת זרועות תמנוניות לכל שטחי החיים להשחית, וחברה אחרת המעסיקה ילדים קטנים במפעלה, ללא אמצעי בטיחות, בפרוטות, כשהדיון נסב על השאלה ממה יתקיימו אותם ילדים אם לא יועסקו במפעל.

אהבתי בספר גם את התייחסות לתקשורת האדישה והפעלתה באמצעים יחצניים בעזרת חיקוי של קולו של ידוען.

ישראלים רבים נוהרים להודו ומוצאים שם משהו קסום שמשנה את חייהם ואילו אני מצאתי בהודו, בספר זה, את ......ישראל.