הדולר צנח ב-1.06% ושערו היציג נקבע על 4.192 שקל
השקל המשיך היום את מגמת ההתחזקות בארבעת הימים האחרונים. הדולר צנח ב-1.06% ושערו היציג נקבע על 4.192 שקל. האירו נפל בשיעור דומה של כ-1.06% ושערו היציג נקבע על 5.695 שקל.
אתמול ירד הדולר ב-0.28% לשער יציג של 4.237 שקלים. מדובר ירידה משמעותית לעומת שער היציג של 4.29 שקלים שהיה רק לפני שבוע ימים.
על פי התחזיות של כלכלני חדר המסחר פורקסיארד, השקל עדיין נתמך מהעודף במאזן התשלומים של המשק הישראלי על כן אין הם צופים סיכון לשקל בטווח הבינוני ואומרים כי המטבע הישראלי עשוי להמשיך ולהתחזק.
אתמול מבחינת החדשות היה יום שקט יחסית. מדד מנהלי הרכש במגזר היצרני נקבע על רמת ה 56 נקודות, מעט טוב יותר מנתוני אותו המדד בחודש הקודם. מדד ההזמנות עלה ב 0.7 עד לרמת ה 60.3 ומנגד מדד המחירים דווקא צנח לרמת ה 68 נקודות, נקודה אחת בלבד מתחת לרמה המצופה.
מחדר המסחר של פורקסיארד נמסר כי המסחר בדולר מול המטבעות העיקריים מתאפיין במגמת ירידה אך ההחלשות המשמעותית של הדולר נכרת במסחר כנגד הפאונד הבריטי אשר מגיעה לרמתו הגבוהה מזה 26 שנים ונסחר מול הדולר בשער יציג של 2.0160. נראה כי הדולר מתעלם מין העלייה הקלה בנתוני מדד מנהלי הרכש שפורסם אתמול והראיה לכך היא האירו שגם כן מתחזק בכחצי סנט ונסחר כמעט ברמות שיא אל מול המטבע האמריקאי.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
