כותב שורות אלו מבקש להצדיע למגישת הטלוויזיה בתחנת MSNBC, מיקה בז'ז'ינסקי. הסיבה: אומץ ליבה ותעוזתה לנסות ולשרוף, בעזרת מצת, בשידור חי - את הדף המודפס שהונח לפניה, בו היתה צריכה לקרוא עוד חדשות חמות, במיקום גבוה מאוד, על יציאתה מהכלא של פריס הילטון.

הילטון, נערת זוהר מתוקשרת, הסבה באחרונה הוצאות כבדות לבעלי תחנות הטלוויזיה בארצות הברית - כאילו שגם ככה הן אינן מפסידות מספיק. הסיבה: היא הורשעה בעבירת נהיגה, שבגינה היא הייתה צריכה לשבת בכלא כמה שבועות. סיפור המשפט שלה, הרשעתה, כניסתה ויציאתה - העסיק מאות אנשי תקשורת, צלמים, כתבים, טייסי הליקופטרים, וכמובן - אינסוף צלמי פפראצ'י.

בסך הכל, הילטון היא לא הפיגורה היחידה בתקשורת. אבל כאשר סיפור כליאתה הקצר ויציאתה לחופשי תפסו את הכותרות הראשיות של כל המהדורות המרכזיות בארצות הברית, כולל ראיון בלעדי אצל לארי קינג האגדי, דקות אחדות לאחר שיצאה מהכלא - עובדה זו הוציאה מדעתם, לא מעט אנשי תקשורת ועיתונאים רציניים. גם רשת טלוויזיה מכובדת, כמו MSNBC, נאלצה "לרדת לרחוב" ולספק מידע עסיסי על נערת הזוהר הסקסית, בתם של בעלי רשת המלונות הילטון.

נראה שהסרחון הגיע עד לגבולות בלתי נסבלים. למגישת החדשות הפופולרית מיקה בז'יזי'נסקי נשבר. אז היא החליטה לעשות מעשה אמיץ מאוד מבחינתה, שעוד עלול לעלות לה במשרתה. בבוקר היא אמרה למפיק, שהיא לא יכולה יותר לקרוא את החדשות על הגברת הילטון. אבל המפיק לא כל כך קנה את הבדיחה הזו, שתי דקות לפני השידור, ושלח אותה אחר כבוד אל מול המצלמות, ודחק בה להתחיל את השידור. מיקה החליטה לא לוותר, ובשידור חי ניסתה להצית במצת, את הנייר ממנו היא קוראת את החדשות. המגיש שלידה היה המום, ניסה למנוע ממנה את ההצתה. אז היא ניגשה למגרסה שבאולפן ויחד עם עוד ניירות אחרים, השמידה את כל חומר הקריאה לאותו בוקר.

שם משפחתה של המגישה אינו מקרי. היא בתו של זבגנייב בז'יז'ינסקי, היועץ לביטחון לאומי בתקופת הנשיא ג'ימי קרטר, כיום אחד ממובילי האופוזיציה נגד ממשל בוש. עכשיו גם היא מפורסמת.

אין זו הפעם הראשונה שעורכי חדשות, קריינים ומגישים, מקריאים חדשות ומספקים מידע על דברים שהם לא מרוצים מהם, בלשון עדינה. מי שעובד במדיה מסחרית, שמתפרנסת מפרסום, ופרנסתו תלויה בהכנסות הבעלים, חייב למצוא את הקו הדק בין שמירה על רמה מסויימת של תקשורת, לבין היכנעות לאספקת מידע זול, רכילותי, חסר כל ערך חדשותי.

אז נכון שבדרך כלל, מגישי חדשות בכירים שותפים להכנת החומרים, הם עוברים על החומרים ויש להם זכות וטו על טקסט זה או אחר. אבל התחרות הקשה בין המדיומים עצמם, מאבק ההישרדות של הטלוויזיה מול האינטרנט, הסלולר, וכל אמצעי שידור חליפי - משבשים את שיקול הדעת המקצועי. הם משנים את כללי המשחק של מקצוע העיתונות, שתפקידו לדווח את החדשות המעניינות באמת.

השאלה המרכזית היא, האם התרגיל שעשתה מיקה יכול לקרות אצלנו? הילטון לא הספיקה לככב על המסכים שלנו, מעבר לדיווח לקוני. לא היה לה סיכוי. הסיפורים של סוף השבוע, על פרשת משה קצב, א1, א2, ועוד שורה של אותיות, שמאחוריהן נשים אומללות - גברו על כל סיפורי חדשות אחרים.

נכון לעכשיו, אף מגיש חדשות בישראל לא שרף את הניירות שמהם היה צריך להקריא את סיפורי הנשיא. יש פה ושם מגישים ועורכי תוכניות, שמביעים את דעתם בין השורות. לגבי גזית זה עלה במשרתו בתוכנית יוקרתית ברדיו של רשת ב'. אף קריין אחר לא עשה זאת בסיפורים אחרים, שמגיעים לראש המהדורות, ואיש לא מצליח להבין למה. נכון, מרד בשידור חי היא הדרך הפחות מומלצת - מטעמים של משמעת וסדר בעבודה, אבל יש אינסוף דרכים אחרות להביע עמדה על אופיו של סיפור - מבלי לפגוע בכללי האתיקה.

תחושת הגועל הזו קיימת גם במדיות המודפסות. שיקול הדעת של העורך, מחייב אותו להתעלם לחלוטין מדעותיו או תחושותיו, גם אם הוא לא לבד. אם ינסה להיות עצמאי מדי, הוא פשוט יאבד את מקום עבודתו. בעלי המניות של הערוצים – "שלושת המשפחות", ברוני התקשורת הכתובה, הם בעד חופש הביטוי ובעד עצמאות העורכים, עד לרגע שזה פוגע בכיסם. ואיך אפשר לוותר על הזדמנות לנפח שוב את הכיסים, עם סיפור עסיסי כמו הילטון, אל"ף, קצב, או דיווח מישיבה שגרתית בכנסת, רוויית קללות ונאצות הדדיות.

בז'יז'ינסקי אולי עשתה תרגיל יחסי ציבור לעצמה, וגם לתחנה שהיא עובדת בה, אבל ללא ספק היא תירשם בספרי ההיסטוריה, כמי שהציתה את דגל החזרה לשפיות בתקשורת. זו האחראית והממוסדת. הגבורה שלה לא פחות דרמטית משריפת החזיות של נשים אי שם במאה הקודמת, שהיוותה את אחד משיא המאבק של הפמיניזם.