ההתנתקות והבורסה: חתול ועכבר במרוץ לשמנת

קשה מאוד לשפוט את תהליך ההתנתקות במונחים כספיים. דבר ראשון שברור לכל הוא שהעלות הידועה לתהליך תעבור את רף 8 מיליארדי השקלים, לאחר שהערכות קודמות דיברו על סכום שנע בין 5 ל-7 מיליארד שקל. סדרה של מכרזים בהולים, וחוסר הרצון של המפונים לקבל את חלק מהתנאים המוצעים להם, עלולים להמשיך ולהגדיל את ההוצאות. זה בכלל לא פשוט.

אבל התהליך של הפינוי הוא רק חלק אחד במאזן. חלק ההתחייבויות, כשמנסים לעבור לצד הנכסים, של ההתנתקות, מתגלע הויכוח הפוליטי במלוא עוצמתו. בשמאל יאמרו שהפריחה הכלכלית, ההכרה הבינלאומית, והסיוע בכסף אמריקני ואירופאי, יפצו על צד ההתחייבויות, כמו גם שיפור היחסים עם אירופה. התוצאה אמורה להיטיב עם הכלכלה בטווח הבינוני עד הארוך.

בימין יציינו מן הסתם, שהגברת החשש מטרור, כמו גם ממעשי טרור עתידיים שעלול להגיע מרצועת עזה, אי הודאות שאליה תגרר המערכת הפוליטית לאחר התהליך, הכאב הנפשי והסבל שנגרם למפונים ולחברה בכלל, כל אלה ועוד גורמים נוספים, יכבידו מאוד על הכלכלה ויעיקו עליה בטווח הבינוני והארוך.

כך או כך, צד ה"נכסים" מהפינוי הופך להיות הצד הלא ברור, וגם הסיכומים ההיסטוריים נעשים פרובלמטיים כשזה מגיע לעניין התועלות מתהליכים מדיניים. ברור ששאלה כגון: תהליך אוסלו עזר או הרע עם הכלכלה הישראלית? היא לא שאלה פשוטה, והיא מעוררת את היצר הפוליטי שמנסה בכוחנות להכתיב את התשובה.

הכלכלה הישראלית, רבת הטלטלות, חוותה שנתיים של צמיחה שבאו לאחר גדיעת שיאו של הטרור הפלשתיני במהלך אינתיפדת אל אקצה. אך יש שיציינו שכל הפריחה הכלכלית שהחלה כאן, מקורה בעמידתה של ארה"ב לצידנו, בעיקר בצד הערבויות הגדולות שהעניקה לישראל בסכומים של מיליארדי דולרים. טענה אחרת תציין מן הסתם שמותו של ערפאת, בדרך שבה מת (לא בחיסול או בהגלייה) הביאה לפריחה האדירה בבורסה ולירידת רמת הסיכון באזורנו.

תהליך ההתנתקות שהחל בשבוע שעבר, ושטרם נסתיים בצורה שקטה, משום שמחר (ג') עוד יחול הפינוי בשא-נור ובחומש, הוא תהליך גדול וחזק שקשה מאוד לאמוד את פירותיו. הוא מוביל את שרון לעומקה של משוואה פוליטית סבוכה, רבת תסכול עם חשש כבד למתיחות. אך מנגד, רה"מ הזה הצליך להתיר פלונטרים שנראו כמו "קשרים גורדיים" במהלך תהליך ההתנתקות, עד שאמונה מיתית ביכולתיו הפוליטיות יכולה להתגשם.

היחידה שהיתה "אופטימית" בכל התהליך הזה, כלומר בשבוע שעבר, היתה הבורסה התל אביבית. אנחנו בטוחים שהיה קשה לכם לעקוב אחרי דיווחי המסחר, שכן הכל נדחק לשוליים. זה היה שבוע דיווחים כל כך עמוס, עד שגם כותרת על פצצת אטום שנפלה על פריז, היתה נדחקת לשולי המהדורות. עזה היתה בלב העניינים.

אבל בבורסה אין מקום לוואקום. יש תמיד שלושה מצבים: ירידות, עליות או דשדוש. הבורסה מנסה לענות על שאלות קמאיות מאוד. יש שיאמרו שבפתולוגיה שלה היא מזכירה לא אחת חיבור ישיר ל"איד" פרוידיאני קדום, בכך שהיא מנסה לענות על השאלה: "יהיה לי טוב בעוד מספר רגעים או לא?". משסופקה לה התשובה לכך בשבוע שעבר: כן, ההתנתקות עוברת בשקט. היא פרצה בזינוקים מעלה.

אותו הדבר נכון לבורסה בעתות מצוקה. החשש מגביר כל אלמנט פרשנות אחר (רווחי חברות, מאקרו חיובי למדינה, וכו'). אנחנו ב-Bizportal, מקבלים לא אחת את התגובות המשתאות של חלקכם: "איך זה ייתכן שהבורסה לא נופלת כשיש פיגועים או מתרסקת כשעוקרים אנשים מבתיהם?". טיבה של השאלה מחביא את ההבנה שהבורסה היא סוג של פרשן של "ישראל", וזאת לא ההגדרה המדויקת. הבורסה היא קודם כל הפרשן של השאלה: "היכן אקבל את התשואה הטובה ביותר שלי?", ולכן היא מגיבה בקיצוניות לחששות הנובעים מכך. פיגועים - אם הם נשנים שוב ושוב, לא "מרגשים" אותה.

כך גם לגבי עקירת ישובים שלא הובילה לפריצת מסגרת תקציב, ואף יצרה פוטנציאל רווח למספר חברות. מהלך עמוס יצרים שכזה, לא מעיק על הפעילים ב"אחד העם", כל עוד ברור שהוא לא מעיב על המאקרו-כלכלה. ואם תחזרו לפסקאות הראשונות - תראו שזאת שאלה מורכבת מדי בכדי שהבורסה תפתור בצורה מהירה.

לסיכום, אפשר לציין שההתנתקות והבורסה רצות אחרי השמנת - דעת הקהל. הראשונה אחרי דעת הקהל המקיפה שתכריע בבחירות הקרובות, והשנייה אחרי דעת קהל המשקיעים בארץ ובעולם, שתכריע על האטרקטיביות של ישראל כמשק להשקעה בעתיד.

מאת: חזי שטרנליכט.