ההתנתקות והבורסה: חתול ועכבר במרוץ לשמנת
קשה מאוד לשפוט את תהליך ההתנתקות במונחים כספיים. דבר ראשון שברור לכל הוא שהעלות הידועה לתהליך תעבור את רף 8 מיליארדי השקלים, לאחר שהערכות קודמות דיברו על סכום שנע בין 5 ל-7 מיליארד שקל. סדרה של מכרזים בהולים, וחוסר הרצון של המפונים לקבל את חלק מהתנאים המוצעים להם, עלולים להמשיך ולהגדיל את ההוצאות. זה בכלל לא פשוט.
אבל התהליך של הפינוי הוא רק חלק אחד במאזן. חלק ההתחייבויות, כשמנסים לעבור לצד הנכסים, של ההתנתקות, מתגלע הויכוח הפוליטי במלוא עוצמתו. בשמאל יאמרו שהפריחה הכלכלית, ההכרה הבינלאומית, והסיוע בכסף אמריקני ואירופאי, יפצו על צד ההתחייבויות, כמו גם שיפור היחסים עם אירופה. התוצאה אמורה להיטיב עם הכלכלה בטווח הבינוני עד הארוך.
בימין יציינו מן הסתם, שהגברת החשש מטרור, כמו גם ממעשי טרור עתידיים שעלול להגיע מרצועת עזה, אי הודאות שאליה תגרר המערכת הפוליטית לאחר התהליך, הכאב הנפשי והסבל שנגרם למפונים ולחברה בכלל, כל אלה ועוד גורמים נוספים, יכבידו מאוד על הכלכלה ויעיקו עליה בטווח הבינוני והארוך.
כך או כך, צד ה"נכסים" מהפינוי הופך להיות הצד הלא ברור, וגם הסיכומים ההיסטוריים נעשים פרובלמטיים כשזה מגיע לעניין התועלות מתהליכים מדיניים. ברור ששאלה כגון: תהליך אוסלו עזר או הרע עם הכלכלה הישראלית? היא לא שאלה פשוטה, והיא מעוררת את היצר הפוליטי שמנסה בכוחנות להכתיב את התשובה.
הכלכלה הישראלית, רבת הטלטלות, חוותה שנתיים של צמיחה שבאו לאחר גדיעת שיאו של הטרור הפלשתיני במהלך אינתיפדת אל אקצה. אך יש שיציינו שכל הפריחה הכלכלית שהחלה כאן, מקורה בעמידתה של ארה"ב לצידנו, בעיקר בצד הערבויות הגדולות שהעניקה לישראל בסכומים של מיליארדי דולרים. טענה אחרת תציין מן הסתם שמותו של ערפאת, בדרך שבה מת (לא בחיסול או בהגלייה) הביאה לפריחה האדירה בבורסה ולירידת רמת הסיכון באזורנו.
תהליך ההתנתקות שהחל בשבוע שעבר, ושטרם נסתיים בצורה שקטה, משום שמחר (ג') עוד יחול הפינוי בשא-נור ובחומש, הוא תהליך גדול וחזק שקשה מאוד לאמוד את פירותיו. הוא מוביל את שרון לעומקה של משוואה פוליטית סבוכה, רבת תסכול עם חשש כבד למתיחות. אך מנגד, רה"מ הזה הצליך להתיר פלונטרים שנראו כמו "קשרים גורדיים" במהלך תהליך ההתנתקות, עד שאמונה מיתית ביכולתיו הפוליטיות יכולה להתגשם.
היחידה שהיתה "אופטימית" בכל התהליך הזה, כלומר בשבוע שעבר, היתה הבורסה התל אביבית. אנחנו בטוחים שהיה קשה לכם לעקוב אחרי דיווחי המסחר, שכן הכל נדחק לשוליים. זה היה שבוע דיווחים כל כך עמוס, עד שגם כותרת על פצצת אטום שנפלה על פריז, היתה נדחקת לשולי המהדורות. עזה היתה בלב העניינים.
אבל בבורסה אין מקום לוואקום. יש תמיד שלושה מצבים: ירידות, עליות או דשדוש. הבורסה מנסה לענות על שאלות קמאיות מאוד. יש שיאמרו שבפתולוגיה שלה היא מזכירה לא אחת חיבור ישיר ל"איד" פרוידיאני קדום, בכך שהיא מנסה לענות על השאלה: "יהיה לי טוב בעוד מספר רגעים או לא?". משסופקה לה התשובה לכך בשבוע שעבר: כן, ההתנתקות עוברת בשקט. היא פרצה בזינוקים מעלה.
אותו הדבר נכון לבורסה בעתות מצוקה. החשש מגביר כל אלמנט פרשנות אחר (רווחי חברות, מאקרו חיובי למדינה, וכו'). אנחנו ב-Bizportal, מקבלים לא אחת את התגובות המשתאות של חלקכם: "איך זה ייתכן שהבורסה לא נופלת כשיש פיגועים או מתרסקת כשעוקרים אנשים מבתיהם?". טיבה של השאלה מחביא את ההבנה שהבורסה היא סוג של פרשן של "ישראל", וזאת לא ההגדרה המדויקת. הבורסה היא קודם כל הפרשן של השאלה: "היכן אקבל את התשואה הטובה ביותר שלי?", ולכן היא מגיבה בקיצוניות לחששות הנובעים מכך. פיגועים - אם הם נשנים שוב ושוב, לא "מרגשים" אותה.
כך גם לגבי עקירת ישובים שלא הובילה לפריצת מסגרת תקציב, ואף יצרה פוטנציאל רווח למספר חברות. מהלך עמוס יצרים שכזה, לא מעיק על הפעילים ב"אחד העם", כל עוד ברור שהוא לא מעיב על המאקרו-כלכלה. ואם תחזרו לפסקאות הראשונות - תראו שזאת שאלה מורכבת מדי בכדי שהבורסה תפתור בצורה מהירה.
לסיכום, אפשר לציין שההתנתקות והבורסה רצות אחרי השמנת - דעת הקהל. הראשונה אחרי דעת הקהל המקיפה שתכריע בבחירות הקרובות, והשנייה אחרי דעת קהל המשקיעים בארץ ובעולם, שתכריע על האטרקטיביות של ישראל כמשק להשקעה בעתיד.
מאת: חזי שטרנליכט.
קק"ל (לע"מ)איך גונבים מהקופה 200 מיליון שקל בשנה ואתם אפילו לא יודעים על זה?
הקרן שמנהלת עשרות מיליארדים, מחזיקה ב-13% מהקרקעות במדינה והפכה למפעל ג'ובים לפוליטיקאים - שחיתות ציבורית
קק"ל אתם רואים אותם לרוב נלחמים זה בזה, אויבים מושבעים. הקואליציה מול האופוזיציה וההיפך - השמצות, אפילו קללות. לפעמים זה נראה כמו שנאה. חברים הם לא. אבל יש מקום אחד שהם פותחים שולחן, יושבים ומדברים וסוגרים דילים בשקט, מתחת לשולחן לטובת האנשים שלהם ועל חשבון הציבור. כאן, אין אופוזיציה שתבקר אותם - שני הצדדים מושחתים וגונבים את הציבור, אז זה עובר בלי הד תקשורתי. המבקר - מבקר המדינה מדי פעם כותב בדוח שלו הערות, מדברים על לסגור את הפרצה הזו. אבל הגנב ממשיך לעבור דרך הפרצה כל שנה ולגנוב מאות רבות של מיליוני שקלים. הכוונה כמובן לגופים בלי שליטה שהוקמו למטרות חיוביות והיסטוריות ומחזיקים בנכסי עתק ויש להם גם הכנסות שוטפות. אין להם אבא אז המדינה שמה עליהם את היד והיא קובעת את הדירקטורים, ההנהלה, התקציב. היא ממנה מאות אנשים באופן פוליטי וזה גלוי. זה לא בסתר - מה ליאיר נתניהו ולתפקיד בכיר מאוד בהסתדרות הציונית העולמית. הבחור מקבל (אם יעבור) לשכה, עובדים, שכר טוב, ולא בטוח שהוא יבוא לעבוד. יבוא לעבודה - אולי. לעבוד - ספק גדול.
ככה יש מאות ג'ובים. ההסתדרות הציונית העולמית וקק"ל הם מפעלי ג'ובים. לא של עובדי ייצור של עבודה מהחלומות - עובדים מעט, מרוויחים הרבה. זה גועל נפש ושחיתות פוליטית של כל הצדדים. בכתבה הראשונה נציג את הגוף העשיר מכולם - קק"ל שבעצם דרך הג'ובים מעלים לנו 200 מיליון שקל לפחות בשנה. למה לנו? כי קק"ל היא ישות ציבורית, היא שייכת לציבור. זה קצת מזכיר את החברות הציבוריות, אלא ששם יש הרבה יותר פיקוח, ומנגנונים שמגבילים את השחיתות הפוליטית. כן, גם שם, יש ניפוח וג'ובים, אבל בקק"ל זה חמור יותר.
מי זאת קק"ל?
מאות מיליוני דולרים שנכנסים מדי שנה, קרקעות בשווי עשרות מיליארדי שקלים, מעורבות בהחלטות תשתית והתיישבות - ומבנה ארגוני שאינו כפוף לרשות המבצעת או למחוקק. קרן קיימת לישראל (קק"ל), הגוף שהוקם בתחילת המאה ה-20 כדי לרכוש קרקעות עבור העם היהודי, הפכה במרוצת השנים לאחד ממוקדי הכוח העמומים והמשמעותיים ביותר במשק הישראלי.
היא מתפקדת כתאגיד ציבורי-פרטי, עם תקציבים בהיקפים אדירים, ללא שקיפות מלאה וללא בקרה שוטפת של המדינה. אולם, מעבר לחוסר הפיקוח הכללי, הביקורת החריפה ביותר מתמקדת במינויים פוליטיים שיטתיים שמשנים את אופי הקרן: דוחות רשמיים ומקרים מתוקשרים חושפים כיצד נציגי מפלגות מקבלים שליטה על תקציבים, ממלאים תפקידים בכירים לפי קרבה פוליטית ומעבירים כספים לגופים המזוהים עם זרמים מסוימים.
- עיריית פתח תקווה תיאלץ לרכוש קרקעות עבור בעלי נכסים בעיר
- כך סיבכו רמ"י וקק"ל פרויקט תמ"א 38 בבניין מסוכן בבת ים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בשנים האחרונות גוברת הביקורת הציבורית סביב האופן שבו קק"ל מתנהלת, מי שולט בה בפועל, והאם ייעודה ההיסטורי, רכישת קרקע לאומית ופיתוח התיישבות - עדיין עומד במרכז פעילותה. רבים טוענים כי הקרן הפכה לכלי פוליטי רווי אינטרסים, מינויי מקורבים ומערכת שמזינה את עצמה, הרבה מעבר למה שתוכנן על ידי מקימיה הציונים. המנגנון, כך עולה מדוחות ביקורת, אינו מקרי: מינויים פוליטיים מאפשרים העברת מאות מיליוני שקלים למועצות מקומיות מזוהות, תשלומים לגופים פוליטיים ומינויים לתפקידים ללא מכרזים ציבוריים. בעוד אזרחים רגילים משלמים מחירים גבוהים עבור שימוש בקרקע מדינה, חלק מנכסי הקרן מנוהלים במנותק מהשיטות המקובלות במגזר הציבורי.
"אני מוכן לשבת בכלא 15 שנה תמורת 17 מיליון"; האם הפיצוי לזדורוב סביר?
רומן זדורוב יקבל 17 מיליון שקל כפיצוי על 15 שנות מאסר והציבור מגיב - יש חילוקי דעות על הסכום, אבל הרוב מסכימים שאין מחיר לחופש וסבורים שהם משלמים על הפשלות של הפרקליטות בעוד שם אף אחד לא משלם את המחיר; וגם - מה הפיצויים שנקבעים בעולם במצבים דומים?
רומן זדורוב התגובות הרבות בטוקבקים וברשת על הפשרה של הפרקליטות עם רומן זדורוב שישב 15 שנים בכלא וזוכה במשפט חוזר הם על כל הספקטרום. הרוב מתייחסים לסכום המרשים שנפסק - 17 מיליון שקל , שזה 1.13 מיליון שקל בשנה ומהרהרים אם "זה היה כדאי". יש גם תגובות של "אני מוכן לשבת בכלא 15 שנה תמורת 17 מיליון", אבל הרוב סבורים שאין מחיר לחופש.
תגובות רבות מעלות שאלות קשות שאין עליהם תשובות על מעשי זודורוב והיעלמות המכנסיים והנעליים שלו באותו היום, כמו גם - השיחה שלו עם המדובב. תגובות רבות אחרות מדברות על הפשלות של הפרקליטות בפרשה ועל כך שאנחנו משלמים את המחיר - 17 מיליון שקל אלו כספי ציבור.
בשורה התחתונה, רוב המגיבים חושבים שבהינתן פסק הדין והזיכוי של זדורוב, מגיע לו סכום כזה. ואכן, גבוה ככל שיהיה הסכום, בעצם לקחו לזודורוב חלק ממשמעותי מהחיים.
כמה משלמות מדינות בעולם פיצויים על ישיבה בכלא שהתבררה כטעות?
העולם ראה בשנים האחרונות שורה של פסקי פיצויים חסרי תקדים לנאשמים שזוכו לאחר שהורשעו בטעות. במקרים רבים מדובר לא רק בהחזר על שנות חירות שנגזלו אלא גם במסר חד נגד רשויות החוק והמשפט.
- רומן זדורוב יקבל מהמדינה פיצוי של 17 מיליון שקל
- רומן זדורוב למשטרה: החזירו לי את טבעת הנישואין
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בצפון קרוליינה, ארה"ב, שני גברים, הנרי מקולום וליאון בראון, זוכו לאחר 31 שנות מאסר על רצח שלא ביצעו. הם קיבלו פיצוי של כ-75 מיליון דולר, סכום שובר שיאים שנקבע לפי מיליון דולר על כל שנה בכלא, בתוספת פיצוי עונשי. בארה"ב נרשם גם המקרה של ג'ואן ריברה, שישב בכלא שלושה עשורים באילינוי, וזוכה לבסוף תוך קבלת פיצוי של 20 מיליון דולר.
