הקריירה בעידן ה-AI לא נעלמת - היא פשוט מחליפה בעלים

הדיון הציבורי על בינה מלאכותית (AI) ושוק העבודה נוטה להיסחף לקצוות. מצד אחד יש אופטימיות טכנולוגית כמעט עיוורת, ומצד שני חרדה עמוקה מפני גל פיטורים שישטוף מקצועות שלמים. המחקר העדכני של קבוצת מנפאואר מציג תמונה מורכבת יותר, ובעיניי גם מדויקת הרבה יותר: לא מדובר בהיעלמות של קריירות, אלא בהעברת האחריות עליהן מהארגון אל העובד.

הנתונים ברורים. החשש מפיטורים המוניים כתוצאה מאימוץ AI עדיין אינו מגובה במציאות. רוב המעסיקים אינם רואים בבינה המלאכותית תחליף לשיקול דעת אנושי, לניהול אנשים, לשירות לקוחות מורכב או לפתרון בעיות. להפך, הם רואים בה כלי להרחבת העבודה האנושית, לא לביטולה. במקביל, כמעט כולם מסכימים על נקודה אחת מטרידה: פערי המיומנויות כבר כאן, והם מתרחבים והולכים.

וזו בדיוק נקודת המפנה. במשך שנים התרגלנו לכך שארגונים משרטטים מסלולי קריירה, מגדירים תפקידים ומעדכנים אותם בהדרגה. בעידן הבינה המלאכותית, המודל הזה מתפרק. תפקידים משתנים מהר יותר מתיאורי המשרה, והטכנולוגיה נכנסת לתוך העבודה היומיומית עוד לפני שמחלקת משאבי האנוש הספיקה לנסח מדיניות. המשמעות ברורה: מי שמחכה להנחיות מלמעלה, ימצא את עצמו מגיב באיחור. מי שלוקח יוזמה, בוחן שימושים אפשריים של AI בתפקיד שלו, ומציע פתרונות ולא רק מבצע משימות, נהפך לנכס ארגוני.

לשוק העבודה הישראלי יש כאן אתגר כפול. מצד אחד, ישראל נהנית מאוכלוסייה מיומנת, חדשנית ופתוחה לטכנולוגיה. מצד שני, פערי מיומנויות בין ענפים, בין המרכז לפריפריה ובין הדורות מאיימים להתרחב במהירות. ארגונים שלא ישקיעו בהכשרה שיטתית ובהנגשת כלים לעובדים קיימים, יגלו שהבעיה אינה מחסור בטכנולוגיה אלא מחסור באנשים שיודעים להפיק ממנה ערך. דווקא בתקופה של חוסר ודאות כלכלית וביטחונית, ההשקעה בהון האנושי היא לא מותרות אלא תנאי לצמיחה.

• חברת טקסטיל יפנית אחת עומדת מאחורי צוואר הבקבוק של שבבי ה-AI
• "סולה היא AI עם מוח סייבר משוכלל שמתפקדת כמו חברת צוות נוספת"
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

המחקר מראה שעובדים שמפגינים אוריינות ב-AI, גם בסיסית, נתפשים כבעלי ערך גבוה יותר. מנהלים מעריכים אותם יותר, סומכים עליהם יותר, ולעתים אף מצפים מהם ליותר. לא כי הם עובדים קשה יותר, אלא כי הם עובדים חכם יותר. מנגד, עובדים שמתקשים לאמץ את הכלים חווים יותר חרדה, יותר חוסר ביטחון ולעתים גם קיפאון מקצועי. זה קורה לא בגלל שהטכנולוגיה מאיימת עליהם, אלא כי הם נשארים מחוץ לשיח.

אבל חשוב לומר את האמת עד הסוף: גם לארגונים יש אחריות כבדה. אי אפשר לדרוש הסתגלות בלי לספק הכשרה. אימוץ AI ללא השקעה בלמידה, בהתנסות ובפיקוח אנושי יוצר תסכול ולא פרודוקטיביות. ארגונים שמצליחים הם אלה שמגדירים מחדש תפקידים, מאפשרים ניסויים קטנים, מודדים ערך עסקי, ובעיקר מבינים שהשילוב האפקטיבי הוא לא טכנולוגיה במקום אדם, אלא אדם שעובד טוב יותר בזכות טכנולוגיה.

העתיד לא שייך למי שיודע הכי הרבה קוד, אלא למי שמבין איך לעבוד עם מכונות חכמות בלי לאבד שיקול דעת, יצירתיות ואתיקה. בינה מלאכותית מצטיינת במשימות שגרתיות וחוזרות. בני אדם מצטיינים בהקשר, במשמעות ובהבנת מורכבות אנושית. הקריירות שיישארו רלוונטיות הן אלה שיודעות לחבר בין השניים.

• ה-AI מלחיץ את שוק התעסוקה - כמה משרות דורשות זאת?
• סופו של התואר: למה מעסיקים כבר לא מסתכלים על הדיפלומה שלכם?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• סופו של התואר: למה מעסיקים כבר לא מסתכלים על הדיפלומה שלכם?

בסופו של דבר, חסינות קריירה בעידן הבינה המלאכותית אינה תכונה מולדת ואינה הבטחה ארגונית. היא מיומנות נרכשת, והיא דורשת אחריות אישית, סקרנות ולמידה מתמשכת. מי שישקיע בה היום, ימצא את עצמו לא רק שורד את השינוי, אלא מוביל אותו. מי שלא, יגלה שהשאלה האמיתית כבר אינה מה AI יעשה לעבודה שלו, אלא למה הוא עצמו בחר להישאר מאחור.

הכותב הוא מנכ"ל קבוצת מנפאואר ישראל