הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.

האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.

בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.

האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?

הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.

• שבו לגור יחד אחרי הגירושים - האם האשה תירש אותו?
• צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.

לפי הגישה המשפטית, גם קטין צריך לנקוט זהירות בסיסית בפעילות פיזית. במקרה הזה, העובדה שהיה מודע לשיפוצים והמשיך לשחק בטרמפולינה תרמה במעט לתוצאה. אבל השופט גם כתב שהסיכון במשחק טרמפולינה הוא סיכון של משחק ילדים רגיל, ולכן האשם התורם נשאר נמוך.

האם בית הספר היה יכול למנוע את התאונה אם אחד מאנשי הצוות היה נשאר עם התלמידים כל הזמן?

בשעות הערב של אחד מימי מרץ 2018, אחרי יום טיול ארוך של כיתה מתוכנית חינוכית תורנית מנתיבות, ירדו התלמידים ובני הצוות החינוכי מן האוטובוס ביבניאל ונכנסו למתחם הצימרים שבו תוכננה לינת הלילה. אלא שהמראה שנגלה לעיניהם לא הזכיר את המקום שעליו סיכמו מראש. בין המדשאות, בשבילי המעבר ובסמוך לאזורי המשחק נראו פועלים, כלי עבודה, חומרי בנייה וערמות של פרופילי אלומיניום. הצוות הופתע, כך קבע בית המשפט, משום שאיש לא עדכן אותם על כך שהמתחם מצוי בשיפוצים. למרות ההפתעה בחרו אנשי הצוות להמשיך בתוכנית הלילה, ואישרו לתלמידים להישאר במקום.

ייתכן מאוד שכן. פסק הדין מסביר שאיש צוות אחד יצא לקניות והשאיר מורה אחד עם כל התלמידים. זו לא חלוקת אחריות סבירה, בייחוד בשטח שבו יש מפגעים. אילו היו שני אנשי צוות משגיחים יחד, ייתכן שהיו שמים לב לסיכון סביב הטרמפולינה או אוסרים על השימוש בה.

למה בעל הצימר לא העיד במשפט?

לא ניתנה לכך סיבה רשמית, מכיוון שהוא כלל לא הגיב לתביעה. השופט ציין שההימנעות שלו מעדות פועלת לחובתו - כשצד בעל מידע משמעותי אינו מעיד, בית המשפט מניח שעדותו היתה עלולה להזיק לו.

• המשחק הסתיים באשפוז: "המועצה ומשרד החינוך התרשלו"
• לכוד ברכב הבוער: הסיוט החוזר של דלתות חשמליות בתאונה הקטלנית; הפעם ברכב של שיאומי
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

האם היו יכולים למנוע את הנפילה אם הטרמפולינה היתה ממוקמת במקום אחר?

מה שקרה בהמשך, כך מתואר בפסק הדין, הפך את אותו ערב לאירוע שישפיע על הנער שבמרכז המקרה הבא למשך שנים. התלמיד, אז בן 14 בלבד, עלה ביחד עם חבריו לטרמפולינה שהוצבה על הדשא. בעל המתחם דרש מהם להסיר נעליים, משום שכך נהוג, והנער ציית. דקות ספורות לאחר מכן הוא איבד את שיווי המשקל - אולי משום שנדחף, אולי משום שקפץ מעט קדימה, כפי שהעיד בחקירתו - ונפל אל מחוץ לטרמפולינה. לרוע מזלו, במקום שבו אמור היה להיות דשא נקי חיכה לו פרופיל אלומיניום חד, כזה שהושאר כחלק מעבודות השיפוץ. מיד לאחר הנפילה, לפי עדותו, “פתאום אני מתחיל להרגיש כאב חזק בכל הגוף… אני רואה יורד לי דם מהרגל”. חבריו רצו לעברו, הבחינו בדם הרב ובפרופילים הצמודים למקום, והצוות החינוכי הוזעק אל הנער.