תזכיר חוק חדש יאפשר קבלת מידע על קיומו של חוב מזונות לבעלי חוב רגילים
המס שלא נעלם: מי שלא דיווח בזמן, ישלם גם שנים אחר כך
תושבים שטענו לגביית מס רטרואקטיבית בניגוד לחוק ביקשו לנהל תובענה ייצוגית נגד מנהל מס שבח ורשויות המדינה, אך בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי החיוב נעשה כדין, מתח ביקורת חריפה על אופן ניסוח הבקשה, והבהיר כי מי שלא דיווח על רכישת זכויות במקרקעין - לא
יוכל לטעון לפטור בדיעבד
בפתח פסק הדין, שניתן באחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, נפרשת תמונה שמוכרת היטב לעוסקים בתחום המקרקעין: בעלי זכויות בנכסים מבקשים, לעתים שנים רבות לאחר רכישתן, להסדיר רישום בטאבו או לבצע פעולה אחרת בנכס. אלא שאז, רגע לפני השלמת המהלך, צצה דרישה לתשלום מס רכוש בגין השנים שעברו. מבחינת אותם בעלי זכויות, הדרישה נתפשת לא פעם כהפתעה לא נעימה, ולעתים אף כעוול של ממש. במקרה שנדון בפסק הדין הבא, ההפתעה הזו נהפכה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית, שבמרכזה טענה עקרונית: רשות המסים מחייבת אזרחים במס רכוש רטרואקטיבי, בניגוד לחוק ובניגוד לפסיקה.
המבקשים, מוחמד חוסאם חירבאוי ומיראל רזק, פנו לבית המשפט בטענה כי המדינה, באמצעות מנהל מס שבח וגורמים נוספים, דורשת תשלום מס רכוש גם בגין נכסים שלא היו רשומים במערכת המס לפני שנת 2000 - השנה שבה בוטל מס הרכוש. לשיטתם, מדובר בפרקטיקה פסולה של גביית מס בדיעבד, כזו שסותרת את ההחלטות של ועדות ערר וההלכות שנפסקו בעבר. הקבוצה שבשמה ביקשו לפעול הוגדרה באופן רחב כ"כל אזרח אשר נדרש לשלם מס רכוש בגין נכס אשר לא היה רשום במערכת המס לפני שנת 2000, וכל אזרח שנדרש לשלם מס רטרואקטיבי בניגוד להחלטות ועדות הערר וההלכות הפסוקות".
אלא שכבר בראשית פסק הדין מבהיר סגן נשיא בית המשפט, השופט רם וינוגרד, כי הבקשה לוקה בחסר מהותי. הוא מציין כי מדובר בבקשה "לקונית במיוחד", שאינה כוללת את מרבית הרכיבים הנדרשים לפי חוק תובענות ייצוגיות, ומוסיף ביקורת חריפה על סגנונה. לדבריו, הבקשה והתובענה "נוסחו בלשון שאינה ראויה", וכללו האשמות חמורות כלפי המשיבים, לרבות טענות לסחיטה באיומים, מרמה ופעולות פליליות. השופט קבע כי "די היה בדרך התבטאות לא ראויה זו כדי להביא לדחיית בקשת האישור", מכיוון שהתנהלות שכזו אינה עולה בקנה אחד עם הדרישות הקבועות בדין.
הבקשה לא עומדת בתנאי הסף המהותיים
מעבר לפגמים הצורניים והסגנוניים, בית המשפט קובע כי הבקשה אינה עומדת גם בתנאי הסף המהותיים לאישור תובענה ייצוגית. כך, בין היתר, מצוין בפסק הדין שפורסם כי המבקשים לא התייחסו לטענות סף כבדות משקל שהעלו המשיבים בתשובתם, וכי העובדה שבא כוח המבקשים שימש גם כמצהיר בתצהיר התומך בבקשה, פועלת אף היא בניגוד להוראות חוק תובענות ייצוגיות.
- בני 60 ומעלה - כך תחסכו אלפי שקלים במס
- המסמכים הכריעו: נדחתה בקשה למס שבח היסטורי
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ואולם, השופט וינוגרד אינו מסתפק בדחייה מטעמים דיוניים בלבד, אלא עובר לדון במחלוקת עצמה. כאן, בלב הדיון, מונחת שאלת פרשנות של הוראות חוק מס רכוש, ובעיקר היחס בין סעיפים 17, 19 ו-22 לחוק. המבקשים ביקשו להסתמך על סעיף 19(א) לחוק, הקובע מגבלה על גבייה רטרואקטיבית של מס, וטענו כי לא ניתן לחייב במס בגין תקופה העולה על חמש שנים לאחור. אלא שבית המשפט קובע כי הפרשנות הזו מתעלמת מהוראות חוק אחרות ומהפסיקה שעסקה בהן.
סופו של עידן? הכנסת מצמצמת את הלכת אפרופים
אישור החוק בקריאה שלישית בכנסת מסמן שינוי כיוון בדיני החוזים בישראל: פחות חיפוש אחר כוונות נסתרות, יותר היצמדות לכללים שנקבעו מראש. מצד אחד מבטיח המחוקק ודאות ויציבות, ואילו מצד שני מזהירים משפטנים מפני מחלוקות חדשות שיזוזו לשלב אחר. הלכת אפרופים לא
בוטלה, אך מעמדה משתנה באופן שעשוי להשפיע על כל מי שחותם על חוזה
כמעט 30 שנה חלפו מאז פסק הדין שניתן בפרשת אפרופים, אך נדמה שהוויכוח שהוא הצית מעולם לא נרגע באמת. מדובר היה בפסק דין שחרג מגבולות הסכסוך הקונקרטי ונהפך לאבן דרך בדיני החוזים בישראל. בית המשפט העליון קבע אז כי פרשנות חוזה לא מסתיימת בקריאת המלים שכתובות, ושגם כשלשון ההסכם נראית ברורה, מותר ואף ראוי לבחון את נסיבות כריתתו ואת התכלית שעמדה בבסיסו. הגישה הזו, שזכתה לכינוי הלכת אפרופים, סימנה מעבר מתפישה פורמליסטית לתפישה מהותית יותר, כזו שמבקשת לרדת לשורש כוונת הצדדים.
עם השנים, ההלכה הזו זכתה להערצה לא פחות משהיתה מושא לביקורת. מצד אחד, שופטים ואקדמאים ראו בה כלי שמאפשר להגיע לתוצאה צודקת, בייחוד במצבים שבהם צד חזק ניסח חוזה באופן חד־צדדי. מצד שני, בשוק העסקי ובקרב עורכי דין מסחריים התחזקה והלכה התחושה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים. אם גם חוזה שמנוסח בקפידה עלול להתפרש בדיעבד באופן שונה לגמרי, איך ניתן לנהל סיכונים, לתמחר עסקות או להבטיח יציבות?
על רקע הביקורת הזו, החלה גם הפסיקה עצמה לשרטט גבולות. שופטי בית המשפט העליון הבהירו שוב ושוב כי נקודת המוצא לפרשנות היא לשון החוזה, ושפנייה לנסיבות חיצוניות אינה צעד ראשון אלא אמצעי משלים, המיועד למצבים של אי־בהירות אמיתית. אלא שהמסר הזה, כך נראה, לא הספיק. הלכת אפרופים אמנם צומצמה בפועל, אך היא נותרה בתודעה כסמל לאי־ודאות פרשנית.
כאן נכנסת לתמונה החקיקה שאושרה היום בכנסת בקריאה שלישית. החוק אינו מבטל את הלכת אפרופים, אך הוא משנה את סדר הדברים. במקום לתת לבית המשפט שיקול דעת רחב לבחון תכליות ונסיבות, קובע המחוקק מנגנון פרשני מובנה יותר. אם הצדדים לא הסכימו ביניהם מראש כיצד יש לפרש את החוזה, לא ייווצר ואקום פרשני. לתוך הוואקום הזה נכנסים כללי פרשנות שנקבעו בחוק עצמו, בהתאם לסוג החוזה שבו מדובר.
המשמעות היא שהדין מבקש להבחין בין העולמות השונים. חוזה צרכני אינו דומה לחוזה מסחרי בין חברות גדולות, וחוזה עבודה אינו דומה להסכם יזמות מורכב. לכל אחד מסוגי ההתקשרויות האלה נקבעים עקרונות פרשנות ייחודיים, שאמורים לשקף את מאזן הכוחות, את אופי היחסים ואת הציפיות הסבירות של הצדדים. בכך מבקש המחוקק לצמצם את מרחב אי הוודאות ולתת לצדדים תמונה ברורה יותר של כללי המשחק.
