עבדה בחברה של הבן זוג עשר שנים, ותבעה מחצית ממנה
ידועה בציבור טענה שניהלה את העסק של האיש כמו הבעלים, ואף החליפה רואה חשבון ועורך דין. השופטת לא התרשמה מהטענות שלה: "לא עמדה בנטל הראייתי הכבד"
פסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע עוסק בתביעה של אשה שחיה כעשר שנים עם בן זוגה, מהנדס בן 75, וטענה שמגיעה לה מחצית מהחברה שלו - חברת הנדסה שהוא הקים ב-1982, עשרות שנים לפני שהכיר אותה. השופטת דיאנה פסו-ואגו דחתה את התביעה במלואה, וחייבה את האישה ב-30 אלף שקל הוצאות משפט.
הצדדים הכירו ב-1987, אך הקשר הזוגי החל בנובמבר 2013, בזמן שהגבר עדיין היה נשוי. הוא התגרש ב-2014, ובמאי של אותה השנה עברו השניים להתגורר ביחד בדירה שבבעלות האשה בבאר שבע. הם חיו יחד עד לאוקטובר 2023, אז עזב הגבר את הבית.
לגבר, שהוא אב לארבעה ילדים בגירים, היתה חברה שמעסיקה מהנדס מכונות ועוסקת בבדיקות בטיחות למעליות ומתקני הרמה. החברה הוקמה ב-1982 כעוסק מורשה ונרשמה כחברה בע"מ ב-2002. האשה, שהיתה בת 57 בזמן הגשת התביעה, דרשה להצהיר שהיא ידועה בציבור, ושמגיעות לה זכויות מלאות בחברה, בתכולתה ובשלושה כלי רכב שרשומים על שם הגבר.
מה טענה האשה?
האשה טענה שהיתה שותפה מלאה לחברה - ניהלה עובדים, תיאמה עם רואה החשבון, גייסה עובדים, שדרגה מערכות מחשב, החליפה גורמים מקצועיים ועבדה "12 שעות ביממה". לדבריה, "הסביבה לא ראתה הבדל בין הנתבע לבין התובעת ביחס לעסק". בנוסף, קיבלה שכר חודשי של 7,500 שקל מהחברה. היא הוסיפה שהצדדים ניהלו חיים כלכליים משותפים, טסו ביחד לחו"ל, חגגו "שנות נישואים" ושכל הוצאות חיי הזוגיות, כולל מלונות וחופשות - שולמו דרך החברה.
הגבר, שסייע לאשה לפרוע את המשכנתא על דירתה, טען שבין הצדדים שררה הפרדה רכושית מלאה, שהם מעולם לא ניהלו חשבון בנק משותף, ושלאשה לא היתה שום השפעה על ניהול החברה. לדבריו, "לא היתה שום מחשבה שלי לחלוק איתה את החברה".
לגבי השכר שניתן לאשה, הוא הסביר שבתחילה היה זה כדי לסייע לה בהוצאות המחיה עבור הבית. לדבריו, "העובדה שהיא עבדה פחות או יותר זה לא היתה עבודה לפי שעות, אלא זה היה הרצון שלי להשתתף במחיה שלנו". הוא הוסיף שהאשה לא היתה מורשית חתימה, לא קיבלה דיבידנדים ולא היתה חלק ממקבלי ההחלטות.
הסכם ממון שלא נחתם - פרט מכריע
אחת הנקודות המשמעותיות בפסק הדין נוגעת לניסיון לעגן את הזכויות בהסכם ממון. האשה העידה שביקשה כמה פעמים מבן זוגה לחתום על הסכם, ואף ארגנה פגישות עם עורכי דין. אך הגבר סירב. לדברי האשה, "לא יצא מזה שום דבר. אני ביקשתי ממנו לאור זה שלא הגענו לשום דבר מסוכם שייצא החוצה ולא חתמת על כלום".
השופטת ראתה בסירוב הזה אינדיקציה חשובה לדעתו של הגבר בנושא. "יש לתת משקל לסירובו של האיש לחתום על הסכם ממון, מה שמעיד על אומד דעתו וכוונתו לקיים הפרדה רכושית", היא כתבה בהחלטתה. השופטת פסו-ואגו הדגישה שהמצב המשפטי של ידועים בציבור שונה מהותית מנשואים, ושנטל ההוכחה כבד בהרבה. לא די בכך שחיים יחד, יוצאים לחופשות ומנהלים משק בית - צריך להוכיח כוונת שיתוף ספציפית.
לגבי החברה, שהוקמה כ-40 שנה לפני תחילת הקשר, הרף גבוה עוד יותר: "נטל זה מחייב הוכחת 'דבר מה נוסף', על עצם החיים הזוגיים". לגבי עבודת האשה בחברה, קבעה השופטת שהיא אכן עבדה ועזרה בניהול האדמיניסטרטיבי, אך זו עבודה של מנהלת משרד, לא של שותפה. "אין בעדותה כי האישה עשתה עבודה של מנהלת משרד, כדי להעיד על היותה חלק ממקבלי ההחלטות", היא קבעה.
נכנסה ויצאה בין הדלתות
עוד ציינה השופטת שהאשה עבדה בחברה במקביל לעבודתה המלאה בחברה סמוכה, כשהיא יוצאת ונכנסת בין הדלתות - עובדה שלא תומכת בטענה שלה למעורבות מלאה. לאורך כל השנים, הנתבע הוא שחתם על כל הסכם ומסמך מהותי.
גם טענת האשה שלפיה החברה מימנה את כל חיי הזוגיות, לא הוכחה בראיות ממשיות. הגבר עצמו העיד שהוצאות הטיולים שולמו מכיסו הפרטי, ורק מחצית מהן הוצגו לחברה עבור לינות עסקיות.
השופטת קבעה שהאשה לא עמדה בנטל הראייתי הכבד, ודחתה את התביעה במלואה - הן לגבי החברה והן לגבי כלי הרכב. בנוסף, חויבה האשה ב-30 אלף שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. פסק הדין מדגים שוב שעצם העובדה שמדובר בידועים בציבור, גם אם הקשר נמשך עשר שנים, לא מקנה זכויות אוטומטיות בעסק של הצד השני. ככל שמדובר בעסק שהוקם שנים רבות לפני הקשר, הנטל הראייתי כבד אף יותר. ראיות, ולא תחושות וציפיות, הן אלה שיכריעו.
