מיעוטים באיראן: אוכלוסייה, נאמנויות והאם הם יפרקו את איראן

המלחמה באיראן נמצאת בעיצומה ובשלב הזה מומחים וגורמי ההערכה במודיעין הישראלי ובארה"ב, מנסים להעריך האם ניתן לזהות סדקים בשלטון ואילו תרחישים עשויים להתממש. סוגיה נוספת שקרוב לוודאי נבחנת ביסודיות היא איך תיראה איראן אם וכאשר השלטון יתחלף. מה הסיכויים ששלמות המדינה תישמר, ומנגד מהם סיכויי ההתפרקות שלה בהתאם לפריסת המיעוטים. באיראן המיעוטים מהווים קרוב למחצית מהאוכלוסייה וחלק מקבוצות המיעוט משולבות במוקדי הכוח. מנגד, אוכלוסיות אחרות חוות דיכוי שיטתי ועשויות לגלות התנגדות למשטר ככל שייחלש. עם זאת, כדאי לזכור שמרבית המיעוטים מהווים חלק מאיראן מזה מאות שנים ולא ברור אם בזמן אמת הם אכן ינסו להתנתק ממנה. מה גודל האוכלוסייה באיראן? מה ההתפלגות שלה? מה היחס של כל אחד מהמיעוטים לשלטון? עד כמה הם נאמנים למשטר האייתולות בטהראן ואיך עשויה כל קבוצת אוכלוסייה להגיב אם וכאשר המשטר יתמוטט? ושאלת השאלות - מה התרחיש האופטימלי מבחינת ישראל וארצות הברית? האם איראן מפוררת עדיפה על איראן מאוחדת וחזקה?

האוכלוסייה באיראן וההתפלגות שלה

נכון למועד כתיבת שורות אלה מונה אוכלוסיית איראן, על פי ההערכות, 92 - 93 מיליון נפש. עם זאת, האוכלוסייה איננה הומוגנית. איראן היא מדינה מרובת מיעוטים, שלאורך מאות שנים ואף יותר נשלטו על ידי שלטון מרכזי חזק. עם המיעוטים ניתן למנות את האזרים, הכורדים, הלורים, הבלוצ'ים וכן מיעוט ערבי המרוכז בח'וזיסטאן, בדרום מערב המדינה. קבוצת האוכלוסייה הגדולה ביותר באיראן היא הפרסים, המונים על פי ההערכות 61% מהאוכלוסיה. אחריהם האזרים, המהווים 16% מאזרחי איראן, שזה אומר בערך 15 מיליון איש ואולי יותר, המרוכזים באזור הצפון מערבי של המדינה. (זה לא כולל, כמובן, את האזרים במדינת אזרבייג'ן הגובלת באיראן). המיעוט השלישי בגודלו באיראן הם הכורדים. הם מהווים כעשרה אחוזים מאזרחי איראן, שזה בערך 9 מיליון איש השוכנים בעיקר במערב המדינה (כורדיסטן האיראנית). גם במקרה הזה מדובר רק בחלק מהאוכלוסיה הכורדית (בערך 20% או קצת יותר), המחולקת בין איראן, עיראק, סוריה וכמובן טורקיה. (זאת בשונה מהאזרים שמרביתם נמצאים דווקא באיראן ורק מיעוטם חיים באזרבייג'ן העצמאית). מייד אחרי הכורדים יש למנות את הלורים. הם מרוכזים בהרי הזגרוס במערב איראן ומונים כשישה אחוזים מאוכלוסיית איראן, שזה בערך 5 מיליון איש. המיעוט הבא הוא הבלוצ'ים, המהווים כשני אחוזים מאוכלוסיית איראן ונמצאים רובם ככולם בדרום-מזרח איראן, במחוזות סיסתאן ובלוצ'יסתאן. גם לערבים יש ייצוג באוכלוסיית המדינה האיראנית, והם מונים על פי ההערכות קרוב לשני מיליון איש. נוסף על כל אלה חיים באיראן קבוצות אוכלוסייה אחרות, שכולן יחד מונות כשלושה אחוזים מהאוכלוסייה. בנוסף כדאי להזכיר שבאיראן מתקיימים גם מיעוטים דתיים שהם היהודים, הנוצרים והבהאים.

מה היחס של כל אחד מהמיעוטים למדינת איראן ולשלטון הנוכחי

נאמנות המיעוטים באיראן לשלטון היא סוגיה מורכבת ואי אפשר להסיק ממנה מסקנה ברורה באשר להתנהגות של כלל המיעוטים ושל כל מיעוט בפני עצמו, אם וכאשר יתמוטט השלטון הקיים באיראן.

המיעוט האזרי: האזרים נחשבים למיעוט המשולב ביותר במערכת השלטונית והכלכלית וגם במערכות אחרות כולל הצבא ומשמרות המהפכה והבסיג'. המנהיג המחוסל עלי ח'אמינאי היה אזרי. גם הנשיא פזשכיאן, שבמועד כתיבת שורות אלה עדיין לא חוסל, הוא אזרי. מאז הקמת איראן המודרנית בתחילת המאה הקודמת ועד היום, האזרים נאמנים לשלטון. עם זאת לעיתים מתעוררת מתיחות בינם לבין הרוב הפרסי במדינה, לרוב על רקע תרבותי (למשל איסור על שימוש בשפה האזרית בבתי הספר) והשפעות המגיעות מצד רפובליקת אזרבייג'ן העצמאית השכנה. ההערכה בקרב מומחים היא שגם אם השלטון באיראן יתחלף, הסיכויים להתנתקות בין האזרים לפרסים נמוכים. לאורך מאות שנים היו דווקא האזרים השליטים בפרס. שושלת קאג'אר האזרית הודחה על ידי רזא פהלאווי (שהוא זה ששינה את שמה של המדינה לאיראן) בשנת 1925, אבל אזרים שולבו באופן מינורי גם במערכת השלטונית שלו. עליית האייתולות לשלטון בשנת 1979 הביאה לשילוב מוגבר של האזרים במערכת השלטונית. הנשיא המחוסל ח'אמינאי היה, כאמור, אזרי. האזרים מהווים חלק משמעותי בשדרת הפיקוד בצבא, כמו גם במשמרות המהפכה. גם ביניהם, כמו בין הפרסים, יש התומכים בשינוי המשטר אבל יש גם לא מעט התומכים במשטר הקיים. 

המיעוט הכורדי: המיעוט הכורדי מהווה, במיוחד במלחמה הנוכחית, אחד ממוקדי ההתנגדות החריפים ביותר לשלטון המרכזי באיראן. לאחרונה התאחדו מפלגות כורדיות באיראן בקואליציה שהמטרה שלה הפלת המשטר והשגת הגדרה עצמית. באזורים הכורדיים פרצו שביתות כלליות והתנגדות אזרחית נרחבת כחלק מגל המחאות הארצי. בנוסף, יש ידיעות על ניסיונות של ארה"ב לחמש כוחות כורדים במטרה לסייע בליבוי התנגדות לשלטון. (הכורדים בין סיוע להתקוממות באיראן והשאיפה לעצמאות). על פניו, האזור הכורדי עשוי בהחלט להוות בסיס להקמת מדינה. מדובר בשטח בגודל 28,817 קמ"ר והוא כולל את מחוז קרמנשאה, חלק מאזרבייג'ן האיראנית ואת מחוז אילאם. בירת האזור הכורדי באיראן היא סננדג'. בכורדיסטן האיראנית יש משאבי טבע כמו מתכות יקרות ואחרות וכן מינרלים, חומרי בניין וחקלאות. כמו כן יש שם יערות המכסים חלק ניכר משטחי המחוז שהעץ שלהם משמש לצרכים תעשייתיים. בניגוד לכורדיסטן העיראקית אין שם נפט. אבל למרות כל אלה, כל ניסיון של הכורדים באיראן לעצמאות ייתקל בהתנגדות, כולל אפילו התנגדות של ארצות הברית, שלא מכבר הפקירה את המיעוט הכורדי בסוריה. (הכורדים שילמו את המחיר: טורקיה היא השליטה החדשה בצפון סוריה). עצמאות לכורדים באיראן עלולה לעורר חוסר יציבות בעיראק, סוריה וטורקיה, מה שלא תואם את האינטרסים של ארצות הברית באזור ובכלל. עם זאת, אם השלטון החדש באיראן יהיה פלורליסטי ומכיל יותר מהשלטון הקיים, הכורדים באיראן עשויים בהחלט לזכות בסוג של אוטונומיה אבל לדעתי הצנועה לא יזכו בעצמאות בעתיד הנראה לעין. הסכמי סייקס פיקו משנת 1916, שחילקו את כורדיסטן בגלל הנפט, וההכרה בשליטה התורכית בחלק הכורדי שסופח לתורכיה אחרי מלחמת העולם הראשונה, חרצו את גורלה של כורדיסטן לדורות.

הלורים: הלורים הם קבוצה אתנית הינדו איראנית עתיקה המהווה את אחד המיעוטים הגדולים והמשמעותיים ביותר באיראן. ואולם בניגוד למיעוטים אחרים שהוזכרו לעיל ויוזכרו בהמשך, הלורים קרובים מאוד לפרסים מבחינה תרבותית והיסטורית. אוכלוסיית הלורים מונה כחמישה וחצי מיליון איש ואישה, בערך שישה אחוזים מאוכלוסיית איראן. הם מרוכזים לאורך הרי הזגרוס במערב ודרום-מערב איראן, בעיקר במחוזות לורסתאן (Lurestan) צ'הארמהאל ובח'תיארי, כהגילויה ובויר-אחמד. רובם המוחלט הוא מוסלמי שיעי. הלורים משולבים היטב במוסדות השלטון, הצבא וגם בכלכלה האיראנית. שפתם קרובה מאד לפרסית עתיקה אבל מטבע הדברים כולם דוברי פרסית מודרנית, שהיא שפת התקשורת העיקרית באיראן. האזור שבו מתגוררים הלורים עשיר במשאבים. יש להם מים רבים בשפע, ומשבר המים אצלם נובע בעיקר מניהול לקוי של השלטונות. חלק מהמחוזות הלוריים גובלים במרבצי נפט משמעותיים. האזור עשיר גם באבני בניין, שיש ומינרלים תעשייתיים. הלורים נחשבים לאחת הקבוצות הנאמנות ביותר למדינה האיראנית ונחשבו כאלה גם בתקופת השאה. ואולם למרות נאמנותם הבסיסית, נרשמו לאחרונה הפגנות במחוזות הלוריים. מחאות אלו אינן על רקע אתני או דתי אלא על רקע המשבר הכלכלי, המחסור החמור במים והזנחת תשתיות. בשום תרחיש, בין אם השלטון הדתי באיראן ישרוד ובין אם יתחלף, הלורים לא יתנתקו מאיראן. עם זאת, הם ימשיכו קרוב לוודאי לשמור על המורשת התרבותית העתיקה שלהם.

המיעוט הבלוצ'י: בניגוד לאזרים שהשתלבו בשלטון, ולכורדים שלמרות הקיפוח יכולים לעמוד על שלהם, הבלוצ'ים, המרוכזים בדרום מזרח איראן, סובלים מאפליה שיטתית מצד השלטונות באיראן בגלל היותם ערבים מבחינה אתנית ומוסלמים סונים מבחינה דתית. מעבר לאפליה, השלטונות דיכאו בעבר ומדכאים גם כיום כל התנגדות בלוצ'ית באלימות, כולל שיעור גבוה של הוצאות להורג. הבלוצ'ים פשוט שונאים את המדינה האיראנית. גם בתקופת השאה היחס לבלוצ'ים לא היה במיטבו, אם כי הם לא בהכרח דוכאו באלימות אלא באמצעות דיכוי תרבותי, אפליה דתית והזנחה כלכלית מכוונת. הבלוצ'ים מעולם לא השתלבו במוסדות השלטון ובכוחות הביטחון של איראן, לא בתקופת השאה ולא אחריה. בימים אלה מתנהלת פעילות חמושה של קבוצות בלוצ'יות חמושות נגד השלטון המרכזי. הבלוצ'ים, יותר מכל קבוצת אוכלוסייה אחרת באיראן, צפויים לנסות להתנתק ממנה. אבל גם במקרה שלהם, הסבירות שיזכו לעצמאות היא נמוכה. בלוצ'יסטן מחולקת בין איראן, פקיסטן ואפגניסטן, כאשר מרבית השטח הבלוצ'י נמצא למעשה בשטח פקיסטן. לכן כל הישג של הבלוצ'ים באיראן עלול לעורר אי נחת בכל אחת משלושת המדינות - איראן, פקיסטן ואפגניסטן. ואם בכל אלה לא די, בבלוצ'יסאן מצויים משאבי טבע ואנרגיה משמעותיים שהם גז, נפט, זהב ונחושת. בנוסף, יש לבלוצ'יסטן חשיבות אסטרטגית הן עבור איראן (נמל צ'בהאר) והן עבור פקיסטן (נמל גוואדר). מכאן שהבלוצ'ים באיראן לא יזכו בעצמאות בשום מקרה. 

מה שיכול לקרות הוא שמדינה אחרת, שבסבירות גבוהה תהיה פקיסטן, תשתלט גם על בלוצ'יסטן האיראנית. וזה יכול לקרות רק אם השלטון המרכזי ייחלש מאד ורק אם אף מדינה או מעצמה זרה (בדגש על ארה"ב) לא תתערב בנעשה. לכן הסבירות הגבוהה ביותר היא שהבלוצ'ים יישארו בשטח מדינת איראן. כל משטר חדש שיקום באיראן יצטרך להתמודד עם הבעיה הבלוצ'ית באמצעות שיפור מעמד הבלוצ'ים ומצבם הכלכלי, מתן סוג של אוטונומיה דתית או כל אלה כאחד. נוסף על קבוצות האוכלוסייה לעיל, כדאי לציין שבאיראן קיימות קבוצות אוכלוסייה דתיות שגם הן לא רוות נחת. כבר הוזכרו לעיל הבלוצ'ים שהם מוסלמים סונים. קבוצה דתית נוספת המדוכאת באופן שיטתי היא הבהאים, שבעיני מוסלמים רבים נחשבים כופרים שדינם מיתה. 

באיראן יש גם נוצרים ואפילו נותרו בה בסביבות 15,000 יהודים. אבל אף אחד מהמיעוטים הללו אינו מהווה סכנה ואיננו קורא תיגר על השלטונות ליהודים יש אפילו נציג בפרלמנט האיראני. במועד כתיבת שורות אלה מנהלות ארצות הברית וישראל מערכה משותפת שעשויה להביא להפלת השלטון באיראן. אבל השאלה הנשאלת היא האם איראן תתפרק או שהיא תשרוד כמדינה מאוחדת, למרות היותה מורכבת ממיעוטים. מצד אחד ניתן למצוא את ד"ר מוטי קידר, האוחז בדעה שהמפתח להפלת השלטון באיראן טמון במיעוטים האתניים השואפים לעצמאות. ד"ר קידר מאמין שנפילת השלטון תגרום גם להתפרקות איראן לחמש או שש מדינות עצמאיות על בסיס אתני או דתי. זאת בדומה לתהליך שעברה ברית המועצות אחרי נפילת השלטון הקומוניסטי. בהשקפה דומה, אם כי לא זהה, אוחז גם ד"ר עוזי הבי, מומחה למדינות המפרץ. מנגד ד"ר רז צימט, מזרחן ותיק ומומחה לאיראן, מאמין שלמרות ההבדלים האתניים והדתיים, גם בהינתן מצב שבו השלטון באיראן יתחלף איראן תישאר מאוחדת. גם ד"ר תמר עילם גינדין, חוקרת בעלת שיעור קומה וידע עצום, סבורה שהדבק התרבותי והזהות האיראנית יגברו על הנטייה בקרב מיעוטים לפרק את איראן. 

לדעתי הצנועה, הניתוח של ד"ר צימט וד"ר גינדין תואם יותר את המציאות. האזרים והלורים משולבים ממילא במדינה וייקחו חלק בשלטון גם אם יתחלף. הכורדים והבלוצ'ים, אף שהם מקופחים, לא ייפרדו מאיראן משתי סיבות: האחת היא שבכורדיסטן האיראנית ובבלוצ'יסטן האיראנית יש הרבה משאבים טבעיים ששום שלטון לא יוותר עליהם בקלות. הסיבה השנייה והמשמעותית יותר לדעתי היא שהיפרדות מאיראן של כל אחת משני האזורים, כורדיסטן ובלוצ'יסטן, עלולה לייצר זעזוע משמעותי ברמה המקומית ותגובת שרשרת שלילית ברמה האזורית. בשני המקרים מדובר במיעוטים ששטחם מחולק בין כמה מדינות, שאף אחת מהן לא תרשה לעצמה מצב שבו מיעוט יקום ויבקש הגדרה עצמית או עצמאות. הנשיא האמריקאי וילסון, שהיה אידאליסט, קידם אחרי מלחמת העולם הראשונה תוכנית שאפשרה לכאורה לכל מיעוט אתני להקים מדינה משלו. אבל אפילו אז, הכורדים הופקרו וארצם חולקה. למדינת ישראל אין ממש אינטרס מועדף, למעט סרת הסכנות לישראל מהטילים הבליסטיים ותוכנית הגרעין. גם התמיכה ארוכת השנים שלה בכורדים בעיראק ובתורכיה לא תביא, ככל הנראה, לתמיכה בכורדים באיראן. באשר לבלוצ'ים אין אין לישראל אינטרס ברור, אם בכלל, אף שהיא תשמח לראות איראן חלשה.

אבל בניגוד לישראל נשיא ארצות הברית, מר דונאלד טראמפ, מביט על העולם במבט מפוכח. הוא אמנם פתח במערכה נגד איראן, ובתום המלחמה יש בכוונתו להשתלט באופן כזה או אחר על הפקת הנפט באיראן ועל שוק הנפט בעולם באופן כללי. מנגד, ובדיוק בגלל נקודת המבט המעשית שלו, הוא שואף ליציבות ולא יתמוך בשום רעיון שעשוי לגרום לפירוק מדינה אחרת, אם הדבר לא מקדם את האינטרסים של ארצות הברית. הוא מחמש את הכורדים באיראן, אבל הפקיר את הכורדים בסוריה לגורלם. הוא גם לא ממש עזר לכורדים בעיראק. הוא שומר על יחסי ידידות עם מנהיג פקיסטן, מה שאפשר לו לסיים את הסכסוך האלים בינה לבין הודו שפרץ לאחרונה במהירות יחסית. קשה לראות איך במצב הזה יקדם טראמפ עצמאות לבלוצ'יסטן תוך גרימת זעזוע באיראן, באפגניסטן ובפקיסטן. מנקודת מבט מעשית, היציבות האזורית חשובה יותר מאשר זוטות כמו עצמאות לכורדים או לבלוצ'ים. ונשיא המעצמה החזקה בתבל מעדיף את הריאל פוליטיק (Realpolitik) על פני הצדק ואת השקט והיציבות במזרח התיכון על פני שאיפות לאומיות שעלולות לפגוע בהם.