בפרקים הקודמים ניסינו להבין מה גרם לאינפלציה להשתולל בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה (לטורים קודמים). דיברנו על החוב של גרמניה ביחס לתוצר ולמדינות אחרות. היום נדבר על משהו בסיסי בכל מדינה, תקציב המדינה.

מיד לאחר המלחמה היו לגרמניה הוצאות רבות. רפובליקת ויימאר הונהגה על ידי מפלגות שמאל סוציאליסטיות שהבטיחו לציבור רשת ביטחון רחבה, זה גרם להוצאות משמעותיות. לדוגמא קצבאות לאלמנות וליתומים וטיפול בנכים - שהיו המון מהם בגרמניה לאחר המלחמה.

אנחנו מדברים על שני מיליון הרוגים וארבעה מיליון פצועים מתוך אוכלוסייה של בערך 70 מיליון איש, זה כמעט עשרה אחוזים מהאוכלוסייה, והרבה יותר מעשרה אחוזים מאוכלוסיית הגברים. לשלם קצבאות לכל המשפחות שהם השאירו אחריהם היה נטל גדול לכלכלה, אולי זה נטל שראוי לשאת אותו. אבל נטל לא מבוטל.

• חובות של 800 מיליון אירו והפסדי ענק: האם אינטר בדרך לפשיטת רגל?
• אינטר מזנקת ב-24% אחרי שהודיעה שתגייס 38 מיליון שקל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בנוסף בחוקה של רפובליקת ויימאר נקבעה הזכות לדמי אבטלה, ואכן החליטו לתת דמי אבטלה נדיבים לחיילים משוחררים עד שהם ימצאו את עצמם באזרחות. אנשים חזרו הרגע מהתופת של מלחמת העולם הראשונה, אפשר לתת להם קצת זמן להתאקלם. הבעיה הייתה שדמי האבטלה היו כנראה נדיבים מידי. דמי האבטלה השתנו ממחוז למחוז אבל היו מקומות רבים שבהם דמי האבטלה היו גבוהים מהשכר שהיה ניתן להשיג. חיילים רבים העדיפו שלא לקפוץ על כל עבודה שמצאו. המדינה דרשה הרבה ידיים עובדות למכרות, לחטיבת עצים ביערות ולחקלאות. העבודות האלו היו החיוניות לשיקום גרמניה מהמלחמה. אבל הן היו גם הקשות ביותר מבחינה פיזית.

החיילים המשוחררים העדיפו לנסות למצוא משהו טוב יותר כל עוד הם היו זכאים לדמי אבטלה. גם אם הם לקחו עבודה הם לעיתים קרובות הפגינו מוסר עבודה ירוד. זה היה חריג בגרמניה שבה מוסר העבודה היה גאווה לאומית והמעסיקים ואנשי ממשל החלו להתלונן על עצלנותם של החיילים המשוחררים.

מצד שני האפשרות של קיצוץ בדמי האבטלה ושיהיו מיליוני חיילים משוחררים לא מרוצים שמסתובבים בגרמניה, הייתה לא מתקבלת על הדעת. גרמניה עברה כל כמה חודשים ניסיון הפיכה או רצח פוליטי, והממשלה העדיפה לשלם לחיילים המשוחררים ורק שיהיו מרוצים מהמצב.

• הפד נכנס ל-2026 מפולג: אינפלציה עקשנית, שוק עבודה מתקרר ויו"ר חדש באופק
• למרות ההבנות: סין ממשיכה להגביל חומרי גלם קריטיים לתעשייה האמריקאית
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• "הזדמנות קיצונית באנבידיה" -בברנשטיין מצפים לזינוק של 54%...

כשנה לאחר המלחמה, בעוד חיילים רבים מקבלים דמי אבטלה ומסרבים לעבוד, התחילו בגרמניה להפעיל סנקציות על מובטלים שמסרבים לעבודות. אלא שאז הם גילו שגרמניה של לפני המלחמה היא לא גרמניה של אחרי המלחמה והכוח של הפקידים על העם הוא חלש מאוד. פקידים שהתעקשו לבטל לאנשים את דמי האבטלה קיבלו איומים על חייהם, החלו הפגנות של מובטלים כנגד הפגיעה בתנאים והממשלה נאלצה להתקפל.

המפלגות שעלו לשלטון בגרמניה היו מפלגות סוציאליסטיות. בעלי ההון בגרמניה חששו מהשינוי וחששו שהמהפכה שקרתה בברית המועצות שנה קודם לכן תקרה גם בגרמניה.

לא הייתה כוונה כזו. מה שכן היה, זה רצון לכונן מדינה סוציאליסטית יותר. ארגוני העובדים נשאו ונתנו עם המעסיקים שלהם והשיגו תוצאות מעולות תחת איום הממשלה בהלאמת המפעלים והמכרות של בעלי ההון. הם השיגו שכר משופר, הבטחה להוספת משרות לחיילים משוחררים וקיצוץ של יום העבודה ל-8 שעות ביום במקום 10. בעלי המפעלים והמכרות שמחו שנשארו לפחות עם המכרות שלהם ונתנו לפועלים מה שביקשו. הדבר הבעייתי ביותר למשק הגרמני היה קיצור יום העבודה. דווקא עכשיו כשנגמרה המלחמה וכולם צריכים לעבוד קשה ולהניע מחדש את הכלכלה. תוסיפו לזה את העובדה שלא הצליחו להביא את כל החיילים המשוחררים האלו באמת לעבוד, וקיצור יום העבודה גרם לירידה משמעותית בתפוקה.

הממשלה הייתה חלשה מאוד גם מול העובדים שלה עצמה. לדוגמא, כשסוף סוף באביב של 1919 ניתן אישור להכניס מוצרי מזון לגרמניה הגוועת. הפצת המזון בכל רחבי גרמניה דרשה את השימוש בשירותי הרכבות של גרמניה שהיו ממשלתיים. ההוצאה על רכבות התנפחה מאוד במהלך המלחמה. אבל לאחר המלחמה, למרות שהדרישה לרכבות ירדה מאוד, לא פוטרו ברכבת עובדים. עובדי הרכבת ידעו שזו שעתם היפה להפעיל מבצע מהיר לפיזור המזון בכל רחבי גרמניה ולכן הם מיד הכריזו על שביתה. כי הרי זו הזדמנות נפלאה לקבל העלאת שכר. במהלך ישיבת חירום בברלין שר האוצר אמר בגילוי לב שיש להחזיר את תנועת הרכבות בכל מחיר ואכן המחירים ששילמה הממשלה לשובתים היו גבוהים מאוד.

לא רק העובדים נהנו מהרוח הסוציאליסטית - מי שעשו הון עצום על חשבון המדינה היו דווקא בעלי ההון. בניגוד לצפוי גם הם קיבלו בונוסים שמנים מהמדינה בצורה של הלוואות שלא ממש צריך להחזיר. המדינה יצאה במבצע הלוואות לתעשיינים בריביות טובות, ההלוואות נועדו לעזור להסב את המפעלים שיצרו נשק במהלך המלחמה לייצור תעשייתי.

שילוב של אינפלציה גבוהה וריביות טובות כל כך הפכו את ההלוואות האלו כמעט למענקים. יכולת לקחת הלוואה, לקנות איתה ציוד, ואחרי כמה שנים של אינפלציה להחזיר את ההלוואה שהפכה לפרוטות. בעצם, למה בכלל לקנות ציוד, פשוט תיקח הלוואה, תמיר אותה לדולרים, וכשיבוא היום להחזיר תיקח אחוזים בודדים מהדולרים האלו ותמיר בחזרה למרקים בשער הדולר החדש. כל מי שיכול היה לקחת את ההלוואות האלו לקח אותן. זה היה ממש כסף בחינם, וממשלה שמחלקת כסף מתקשה יותר לאזן את התקציב שלה. 

האינפלציה גם פטרה את בעלי ההון מתשלומי מיסים, דווקא כאשר גרמניה הייתה צריכה אותם הכי הרבה. השיטה היתה פשוט לדחות כמה שיותר את תשלומי המיסים שלך, עד שהם לא שווים כלום.

בקיצור, לממשלה היו המון הוצאות. אפשר להוסיף על כל אלו את הסבסוד למוצרי מזון, את הדואר שהיה ממשלתי ומאוד לא יעיל והפסדי ועוד הוצאות רבות שנועדו כדי לא לעצבן אף אחד במצב הפוליטי השברירי. 

מצד שני לממשלה לא היו מספיק הכנסות. אם נדבר באחוזי תוצר, ההוצאות שלה היו 35% תוצר וההכנסות רק 15%. זה פער עצום. על הפער הזה לא היה ניתן לגשר כבר בהלוואות כי מי יסכים לתת לגרמניה הלוואה במצב הזה.

מדינות דווקא הציעו סיוע בהלוואות לגרמניה בתמורה להעלאת מיסים ואיזון התקציב. אבל היה בלתי אפשרי להעלות את המיסים בגרמניה באותה התקופה. רבים בגרמניה ראו בממשלה של גרמניה בוגדת. גנרלים וחיילים רבים סירבו להכיר בתבוסה של גרמניה במלחמה. הייתה תחושה בקרב הימין שהמלחמה נגמרה ללא סיבה טובה ובזמן שחיילים פטריוטים נלחמו בחזית, מהפכנים בוגדים מהשמאל עשו מהפכה וכפו עליהם את הכניעה.

אז גם נזרעו זרעים אנטישמיים. מאחר שהיו הודים רבים יחסית בשמאל, טענו שהיהודים תקעו סכין בגב של גרמניה ולמרות שיכלה לנצח במלחמה גרמו לה לבקש הפסקת אש שהפכה למעשה לכניעה. כמובן שמדובר בשטות גמורה, הגנרלים של גרמניה הבינו שאין סיכוי לנצח והם העדיפו להיכנע. חוץ מזה, החלו מרידות בצבא בעקבות פקודות שנראו לכם כמו מבצעי התאבדות. הלך הרוח בצבא הוא שגרם לכניעה ולא הקמת הרפובליקה, אבל עובדות כאלו לא בלבלו את הימין הגרמני וחלקים גדולים בציבור זעמו על החתימה על הסכם ורסאי. פוליטיקאים גרמניים רבים נרצחו, במיוחד אם הם היו יהודים או עם קשר יהודי כלשהו.

במצב הזה כל העלאת מיסים נתפסה כשיתוף פעולה עם האויבים של גרמניה. העם לא קיבל את זה שהוא יצטרך לשלם עוד מיסים, כי הרי מבחינת האזרח הגרמני הוא משלם מיסים לא כדי לממן את תקציב המדינה, אלא כדי לממן את הפיצויים שהולכים ישירות לכיסים של הצרפתים והבריטים. אנשים איבדו אמונה במיסים, אנשי עסקים דאגו להשאיר רווחים בחו"ל כדי לא לשלם עליהם מס, והתפתחה תרבות כללית של העלמת מיסים. 

אבל האזרחים טעו, רוב ההוצאה הציבורית באזור 80%-90% הלכה לכל אותן הוצאות בתוך גרמניה שדיברנו עליהן, לפעמים זה נוח להיתלות באיזה סעיף אחד של הוצאה שאתה לא מסכים איתו ולהאשים את כל הבעיות של המדינה בבזבוז שנגרם בעקבות הסעיף הזה. זה לא המקרה.

חשוב להגיד שגם המנהיגים של גרמניה לא דאגו להציג להם את הנתונים האמיתיים. הם שמחו שיש להם את הפיצויים כתירוץ למצב בגרמניה, כי כך הם בעצמם לא צריכים לתת דין וחשבון למדיניות הכלכלית הפזרנית שלהם.

בתוך הטירוף הפוליטי שהתחולל בגרמניה, היה לחץ משמאל ומימין שלא איפשר לנהל מדיניות אחראית. מצד אחד היה חשש ממהפכה קומוניסטית אם יפגעו בקצבאות או בעובדים, ומצד שני חשש מרציחות פוליטיות ומהפכה פשיסטית אם ינסו להעלות מיסים. הדרך שבה בחרה הממשלה הגרמנית להתמודד עם הגירעון שלה היא הדרך הקלה ביותר מבחינה ציבורית: הדפסת כסף. 

שיא האינפלציה היה ב-1923 כאשר חבל הרוהר נכבש על ידי צרפת, אבל הסיבה לכך ששם האינפלציה הפכה להיפר אינפלציה של מיליוני אחוזים היא לא כפי שטענו הגרמנים. בפרק הראשון דיברתי על כיבוש הרוהר וסיפרתי לכם שהגרמנים נקטו במדיניות של התנגדות פסיבית: הם פשוט התעקשו לא לעבוד ולא לתת לצרפתים את האפשרות ליהנות מהפירות של המכרות והמפעלים שלהם. אבל ההתנגדות הפסיבית הזו לא הייתה התנגדות פטריוטית וספונטאנית, אלא נבעה מהוראה שהגיעה מברלין, שביקשה מהעובדים ומבעלי המכרות והמפעלים לא לשתף פעולה עם הצרפתים ולא לעבוד.

ההוראה הזו הייתה מגובה בהבטחה יקרה מאוד, הבטחה לפיצוי. למעשה גם העובדים המשיכו לקבל שכר מהמדינה במקום מהמעסיקים שלהם ובעלי העסקים קיבלו פיצוי על ההפסדים שנגרמו להם. ההתנגדות הפסיבית מומנה במלואה על ידי הממשלה. על הנייר אף אחד לא היה אמור להפסיד בעקבות ההתנגדות כי כולם קיבלו פיצוי, אבל העלות של המהלך הזה הייתה עצומה ובסופו של דבר גרמניה כולה שילמה את המחיר שלה. 

הכסף לפיצוי העובדים הגיע שוב מבתי הדפוס של המדינה. במהלך אוגוסט 1923 על כל מארק אחד של מיסים שנגבו, המדינה הדפיסה שלושה מרקים. רוב הכסף שהודפס הלך ישירות למימון ההתנגדות הפסיבית בחבל הרוהר. זה הגיע למצב שהממשלה התחילה להוציא לקבלנות את הדפסת שטרות הכסף לבתי דפוס פרטיים כי בתי הדפוס לא עמדו בביקוש לשטרות.

כדי להדפיס פחות שטרות המספרים על השטרות התחילו לטפס, אם בסוף המלחמה שטר של 20 מארק היה סכום כסף רציני, שנתיים אח"כ בסוף 1920 הוציאו כבר שטר של 100 מארק, ושנה וחצי אח"כ הוציאו כבר שטר של 10,000 מארק. זה כמו שבישראל היה שטר של 100,000 שקל. קצב ההוצאה של השטרות החדשים המשיך לטפס, חצי שנה אחרי שטר ה-10,000 מארק, הודפס שטר של 50,000 מארק, ושלושה חודשים לאחריו 100,000 מארק, וחודש אח"כ שטר של מיליון מארק ומאז כל חודש השטרות עלו ועלו ל-100 מיליון, 50 מליארד, ועד לשטרות בטריליוני מארק. כל פעם שיצא שטר תוך ימים ספורים הוא היה כבר כסף קטן ואזרחים הגיעו למכולת עם ערימות של שטרות רק כדי לקנות מוצרים בסיסיים.

המדינה הפסיקה להשקיע בשטרות שלה והתחילה להדפיס אותם רק על צד אחד של השטר כדי לחסוך כסף וזמן בייצור השטרות, אנשים קיבלו פעמיים ביום משכורות, לפעמים השטרות עוד היו לחים מהדפוס והדיו לא הספיק להתייבש עליהם. הם לקחו את השטרות שקיבלו באמצע יום העבודה ורצו מייד לקנות איתם מה שאפשר לפני שהמחירים עולים שוב. זה היה הדבר ההגיוני היחידי לעשות שהאינפלציה הגיעה לעשרות אחוזים ביום.

באוגוסט 1923 הוקמה ממשלה חדשה בגרמניה. והקנצלר החדש הבין שהבעיה הכי גדולה של גרמניה היא ההתעקשות לממן את ההתנגדות הפסיבית, זה פשוט היה גדול על גרמניה לשלם לכל כך הרבה אנשים רק בשביל שלא יעשו כלום. כדי לגרום לצרפתים להפסיד קצת גרמניה מפסידה את הכל - את הכלכלה שלה ואת החברה שלה. בספטמבר 1923 הוא הודיע על סיום ההתנגדות הפסיבית ובתוך מספר חודשים הוא התחיל תהליך של ייצוב בתקציב הגרמני, העלאות מיסים אגרסיביות, פיטורים של רבע מכל עובדי המגזר הציבורי וקיצוץ שכר משמעותי בעובדים שנותרו במגזר הציבורי. הרכבת והדואר התייעלו בעקבות התוכנית, גם ההסכם במגזר הפרטי להורדת שעות העבודה לשמונה שעות ביום שנחתם בלחץ המפלגות הסוציאליסטיות בוטל, וניתנה האפשרות למעסיקים להנהיג שוב יום עבודה ארוך יותר. בגרמניה החליטו לחזור ולשתף פעולה עם העולם, להעלות מיסים ולשלם את הפיצויים - הכל על מנת שהחיים יוכלו לחזור למסלולם. ההדפסות פסקו והאינפלציה נעצרה.

אז הבעיה הייתה הגירעון בתקציב ולא הפיצויים? לא בטוח, בתמורה לחזרה של גרמניה לתשלום הפיצויים והעלאה של המיסים, ארה"ב עזרה לגרמניה בהלוואות של דולרים. האמת היא שההלוואות שקיבלה גרמניה היו שוות ואפילו עלו על סכום הפיצויים ששילמה. למעשה ארה"ב שהתעקשה לקבל את החובות של צרפת ואנגליה בחזרה קיבלה אותם מכספה שלה: היא הלוותה לגרמניה דולרים שעברו לצרפת ובריטניה ששילמו בחזרה לארה"ב את הכסף וסגרו את החוב שלהן. בנוסף ב-1924 נקבעה ועדה נוספת לעניין הפיצויים שבחנה את האפשרות להקטין אותם ולפרוס אותם ליותר שנים - מה שאכן קרה בסופו של דבר. 

אז, אם ארה"ב למעשה נתנה כסף לגרמניה בשביל לשלם את הפיצויים ואם הפיצויים נפרסו מחדש לאחר האינפלציה, אז אולי הפיצויים באמת אחראיים לאינפלציה. אולי אם ארה"ב לא היתה עוזרת לגרמניה והוועדה לא הייתה מפחיתה ופורסת את הפיצויים מחדש, האינפלציה הייתה ממשיכה להשתולל.

טוב, נראה לי שאתם מבינים למה הוויכוח לא הוכרע. 

הדעה הרווחת היא שמדובר בשילוב של כמה גורמים, כל אותם גורמים שדיברנו עליהם, ההוצאות הגבוהות, אגרות החוב של מלחמת העולם ראשונה וגם הפיצויים. 

אני אישית נוטה להאמין שאם גרמניה הייתה עושה את הצעדים שעשתה ב-1923 כבר ב-1919 היא הייתה סובלת מאינפלציה הרבה פחות חמורה וגם הייתה מצליחה לקבל הלוואות זרות כמו שקיבלה בסוף מארה"ב. אבל היא לא יכלה לעשות את זה לפני כי העם לא תמך במהלכים כאלו, רק אחרי שהבינו מה טירוף ההוצאות עושה למדינה בשלו התנאים להעלאות מסים וקיצוצים מסיביים.

ספרים:

Fergusson, Adam. When Money Dies-Nightmare of the Weimar Collapse. Lulu. com, 1975.

Taylor, Fred. The downfall of money: Germany's hyperinflation and the destruction of the middle class. A&C Black, 2013.

מאמרים:

Marks, Sally. "The myths of reparations." Central European History 11.3 (1978): 231-255.

Fremdling, Rainer. “German National Accounts for the 19th and Early 20th Century A Critical Assessment.” VSWG: Vierteljahrschrift Für Sozial- Und Wirtschaftsgeschichte, vol. 75, no. 3, 1988, pp. 339–357.

Hetzel, Robert L. "German monetary history in the first half of the twentieth century." FRB Richmond Economic Quarterly 88.1 (2002): 1-35.

דקומנטרי:

(2349) Make Germany Pay - YouTube

אתרי אינטרנט: