העובדות

--------------

איתן עמיתי (להלן: "העובד") שהינו מהנדס בהכשרתו, עבד באי.אל.פי לוגיסטיקה בע"מ (להלן: "המעסיקה") העוסקת בייעוץ וניהול פרויקטים בתחום המחשוב.

העובד עבד אצל המעסיקה במשך כשלוש שנים עד להתפטרותו, לטענתו בנסיבות המזכות אותו לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"). כמו כן העובד תבע החזר הוצאות נסיעות, תשלום עבור עבודה בשעות נוספות ופיצוי בגין הפרת חוזה.

כחלק מעבודתו אצל המעסיקה נדרש העובד להתייצב באתרים שונים ולספק שירות ללקוחות המעסיקה. ביום 24.4.06 נחתם בין הצדדים הסכם עבודה. במהלך עבודתו אצל המעסיקה השתנה מקום מושבה ועל כן גם השתנה בהתאם הסכם העבודה שלו בהקשר של רכיב הוצאות הנסיעה. בפועל, על אף השינוי האמור, קיבל העובד תשלום זהה עבור נסיעות לאורך מרבית התקופה וזאת עד לחודש מרץ 2009 בה ירדו דמי הנסיעות שקיבל לסכום נמוך בהרבה, אך זאת בהתאם להודעה של המעסיקה מחודש יוני 2008.

ביום 24.6.09 הודיע העובד למעסיקה בכתב, כי היא הרעה את תנאי העסקתו ובמידה ולא תחזור לשלם לו את דמי הנסיעה בסך של 1,200 ש"ח הוא יאלץ להתפטר בגין הרעת תנאי עבודה, זאת לאור העובדה, כי רכיב הנסיעות היה לטענתו חלק מהשכר ועל כן ההפחתה מהווה הפחתת שכר המנוגדת לדין. בנוסף לכך טען העובד, כי הוא זכאי לתמורת עבודה בשעות נוספות בגין שעות נסיעה אל הלקוחות של המעסיקה.

המעסיקה דחתה את טענות העובד.

פסק הדין

-------------

בית הדין האזורי לעבודה קבע, כי בהתאם להוראות הסכם העבודה בין הצדדים, הסכימו הצדדים, כי המעסיקה תשלם לעובד דמי נסיעה חודשיים בסך של 1,200 ש"ח וכן שהצדדים הגיעו להסכמות נוספות במקרים שיסתו משגרת העבודה של העובד.

לעניין זה קבע בית הדין בהתאם להלכה הפסוקה שהכלל הוא, כי תלושי שכר מהווים ראיה לאמיתות תוכנם ועל התובע, הטוען אחרת, מוטל נטל ההוכחה בעניין (ע"ע (ארצי) 300124/98 אהרונוביץ נ' ערוגות מושב עובדים).

במקרה דנן, בית הדין קבע, כי העובד לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בהתאם לכלל שפורט לעיל וגם הראיות והעדויות הובילו למסקנה, כי תשלום דמי הנסיעה לא היה חלק משכרו של העובד. על כן קבע בית הדין, כי אין לקבל את טענתו לעניין דמי הנסיעה.

בנוגע לתמורת עבודה בשעות נוספות קבע בית הדין, כי על פי הדין, זמן נסיעה איננו מהווה חלק מזמן העבודה אלא אם קבעו הצדדים אחרת.

חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה") מגדיר "שעת עבודה" כזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר, אלא שזמן נסיעה אינו הפסקה קצרה והוא גם איננו זמן בו עומד העובד לרשות המעסיק ולפיכך, אין גם מקום לתשלום גורף של שכר בגין זמן הנסיעה ללקוחות של המעסיק.

בנוסף לכך, בהסכם העבודה בין הצדדים אין הוראה בנוגע לזכאות העובד לקבלת שכר בגין זמן נסיעה.

לאור האמור לעיל ולאור הראיות שהוצגו בפני בית הדין, הגיע בית הדין למסקנה, כי רק נסיעה חריגה למקום המרוחק למעלה מ- 50 ק"מ ממשרדי המעסיקה מזכה את העובד בתשלום מתאים, בהתאם לנוהל הקיים אצל המעסיקה לעניין זה ושעבורם כבר קיבל העובד תשלום נוסף.